כשהבן מתגייס באמצע החיים

צבא ההגנה לישראל. הילת כבוד והערכת מלווה את השם המפורש. עומס היסטוריה של העם היהודי מגולם במדינה הזו שלנו ובצבא בפרט. ציונות במיטבה. והנה לפתע הופכות המילים הגדולות לצירוף בלתי מובן, שלא לומר מרתיע, כאשר הצאצא נקרא/ מחויב להצטרף לשורותיו. שעת בוקר. שלושתנו נוסעים בשתיקה. כל אחד מכונס בעצמו. אני מביטה בבן מזווית העין לגלות רמזים למחשבותיו. האם הוא מתרגש? חושש? מצפה? הרדיו מכסה על השקט בדיבורים מהירים וחסרי משמעות. "זו חוויה מאתגרת ומחשלת" פותח המנוסה הבכיר בחבורה. משפטו נשאר תלוי בחלל האוויר. "אכלת משהו, מותק?" אני שואלת. המלש"ב מהנהן באופן שמשתמע לשתי פנים. "מזג אוויר נעים היום", על זה כולנו מסכימים. "אחפש מקום חניה. אתם תתקדמו" אומר לנו הראש, כשאנו מגיעים, לאחר שעה וקצת למקום, ופוגשים חניון עמוס נוסח יום העצמאות. אם ובנה צועדים אל "ברוכים הבאים לבקו"ם", ואני כמעט מושיטה לו יד. "שיהיה בהצלחה, גבר!", טופח על שכם הבן חייל שמנמן, העומד ליד השער. מראהו מעיד שאין לו חודש בארגון המחוספס והוא נהנה לזהות "צעיר" ולהפגין לידו פז"ם. הבן משתף פעולה ואומר לו תודה. אלי הוא מחייך בהבנה. צפוף ברחבה. עשרות נערים עם תיקים גדולים, אבות עם כרס ומראה שמעיד קלושות על עברם הקשוח והגברי, ואימהות עם עיניים נוצצות וסנדוויץ ביד. כולן ואף אחת לא נראית לי מוכרת. מעגל שירה וריקודים של בינ"ישים מתארגן בצד וקולט אל מרכזו דרבוקה ענקית. הבן נמשך והולך לשם, מוצא חברים, מחליף צ'פחות ומחייך. שמחת תורה ממש. נראה שהוא נהנה. אני מתרגשת, גאה, מבוהלת, עצובה. מאחורי המשקפיים הענקיים זולגות דמעות חמות. "ת...תרקוד אתו", אני שולחת את האיש שלי. "תהיה אתו". והוא מתבונן בי ואומר: "אבל אתך צריך להיות עכשיו". אני מתעקשת והוא נכנע (כרגיל) ומצטרף לכמה סיבובי קידוש ה' במעגל. אנחנו מחכים לכריזה. או שלא. כל הא"ב נאמר והוא לא שם. ועוד כריזה. נותרנו מעט. עכשיו אנו מגלים שיש כאן קפיטריה מאולתרת וסככה בה מוקרנים סרטי לחימה ויח"צנות של חיל השריון. נראה מגניב החיל הזה. אבל מה לנו ולאירוע? ואז – מגיע הרגע וגם האוטובוס. כולנו נעים אל מעבר צר מוקף גדר, מי ברגליים כושלות ומי פחות, והוא נעמד בטור עם חבריו, מביט בנו, מצטלם, ועובר לצד השני... שארית האיפור זולגת אל צאוורון החולצה שלי ואני מחזיקה חזק את ידו של זה שסובל אותי יותר מ25 שנים. הראש אומר שהפשוש כבר גבר, והגיע הזמן, והוא יצמח מן החוויה, ואני מגזימה, וזו הסיבה והזכות הכרוכה בכך שהורינו (משני הצדדים) עלו לארץ ומה לא. אבל הלב מקרין לי בפרטי, תמונות של עגלה, תחפושת פורים של ללה -הטלאטאביז הצהוב, משחק תופסת, טיול משפחתי, פיקניק וצחוקים. "בהצלחה מותק!" אני מלמלת בקושי לכוון הגב שלו, היפה, "נתראה בשבת", מייבבת ומפוררת טישו שקבלתי לא יודעת ממי. אנו יוצאים חסרים אחד. מוצאים את המכונית שעומדת לה כמעט לבד במגרש החניה. מתבוננים זה בזו בהבנה שעברנו עוד שלב בחיים ושאנחנו וגם המדינה הזו- גדולים מהחיים ובו זמנית משוגעים על כל הראש. מתניעים. מסעירה ומטלטלת כל כך, חווית הגיוס. ממש קריעת ים סוף... וזה היה הבן השני...