פרשת מקץ - לא עוד פעם
- נעמי (יפה) עיני
- 6 בדצמ׳ 2018
- זמן קריאה 2 דקות
הביאו אלי את אחיכם הקטן, מצווה יוסף על אחיו. ואם לא, תואשמו בריגול!
חרב מונחת על צוואר האחים: זו של מלך מצרים וזו שתגיע בדמותה של חרפת רעב ממנה יסבלו, באין שבר לשבור.
המוצא היחיד תלוי כעת באב שכּוּל, השומר את בן זקוניו תחת ידו.
אובדן גדול וטראומטי חווה יעקב אבינו בעקבות היעלמותו של בנו יוסף. כהורים שכולים העומדים בפני אתגר "גיוס" הבן השני, גם יעקב נתון בדילמה מייסרת בנוגע לשליחתו של בנו בנימין אל משימה (לאומית) הכרוכה בגורל מאיים / לא ידוע.
ביום 25 בינואר 2010, התקיים דיון נוקב בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בנוגע לנוהל הצבאי המתיר להורים במשפחות שכולות לאסור על שירות קרבי של ילדיהם. בדיון הוצגו נתונים לפיהם, מדי שנה, בין ארבע לחמש משפחות שכולות מסרבות כי בניהן ישרתו ביחידות קרביות. יו"ר הוועדה, ח"כ צחי הנגבי, אמר אז בדיון: "דעתי היא שצריכים לפטור לחלוטין הורים מן העיסוק בסוגיה הזאת ומן הדילמה האם לעשות שימוש בזכות הוֵטו שלהם". גם ארגון "יד לבנים" קרא לבטל את הצורך בחתימה לקרבי ולהעביר לצה"ל את ההחלטה. בסיכומו של דבר גובשה תכנית המצדדת בהוצאת ההליך מידי ההורים, וקיום דיאלוג ארוך עם המועמד לשרות ביטחון לגבי רצונותיו, על ידי קצינת נפגעים בכירה ומיומנת, תוך השארת זכות השלילה להורים בכל נקודת זמן, כולל בשלב הגיוס.
נדמה כי הדיון בכנסת הנו הדהוד של שיח בֵּינדוֹרי טעון המתקיים מימי התנ"ך ועד היום. ההורים, החוששים מאובדן נוסף, אומרים: "... לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ ... וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה." (בראשית מ"ב, ל"ח), ודור הבנים משיב להם בעמדה אידאולוגית (ערבוּת), נחושה ואופטימית: "היה ברור שאני אלך לקרבי, בפרט אחרי שאחי נהרג. ההורים שלי היו מעדיפים שלא, אבל אלה ערכים שגדלתי עליהם בבית." (בדיון בוועדה הנזכרת) או בלשונו של יהודה: "אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ... כִּי, לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי-עַתָּה שַׁבְנוּ, זֶה פַעֲמָיִם." (מ"ג, ט'-י')
מה היתה עמדתו של בנימין? זאת אין הכתוב מסַפֵּר. אך נראה שבוחר הכתוב ללמדנו שיציאת הצאצאים מן
הבית מחוללת בהוריהם תפילה: " וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים..." (פס' י"ד)
ความคิดเห็น