גופנפש

מי מאתנו אינו מסוגל לרוץ, לקפוץ, לרקוד בחינניות או לטפס על הר גבוה. אז זהו שפעם זה היה בגדר מציאות אפשרית, והיום - מדובר בדמיון בלבד.

בגיל האמצע הוא מתגלה. בהתחלה מדובר בסדק קטנטן בתדמית, רמיזה עדינה של הגוף שחל שינוי, ואז, ללא התראה ולרוב במעמד "הקהל", נחשף הפער בין מה שאני חושב/ת שאני מסוגל/ת לעשות מבחינה פיסית למה שהוא (הגוף) חושב (וכנראה יודע) שמתאים.

זה קרה כשהחלטתי לנסוע ברכבת הרים בינונית בלונה פארק בחו"ל ולהיות אמא כייפית ו"זורמת". אין לתאר את תחושת הסחרחורת הזוועתית שחטפתי תוך שניה, את הבחילה שעלתה לגרון ואת הפחד המצמית שאחז בי והתפילה (בעיניים עצומות וכוונה עצומה) שהסיוט כבר יגמר. "אמא - איך היה? נהנית?" שאלו אותי ילדיי בהתרגשות כשהמתקן נעצר סוף סוף. "בבבסססדררר" גמגמתי, מנסה רק לעמוד על קרקע יציבה. מבט חטוף באישי היקר, הבהיר לי שגם הוא חווה כרגע סיוט, למרות שהוא לא החליף צבעים כמוני. בהמשך היום הודיתי לקב"ה שבחר להושיב ענן מעל האתר ולהמטיר שם גשם נקודתי ושוטף, עובדה שלא הפריעה לילדים ולנוער להמשיך לרוץ ולנסות את שלל מתקני האימה ואילו לי היא סיפקה סיפור כיסוי להתנהגות המדוכדכת ולהצעה העיקשת שנלך כבר לאכול או להתייבש.

גיל האמצע מביא אתו שינויים ואתגרים גופניים. לא בהם אתמקד, אלא במתח הזה בין נשמה צעירה, רוצה ויכולה לבין הגוף שאומר: "תרגיעי". מתח זה רק גדל עם השנים, וראוי שנקדיש לו תשומת לב.

ה"לא" הזה של הגוף, הוא ללא ספק בוקס בפנים או לפחות מחסום. כשזה קורה, לוקח לנו זמן לעכל. איננו אוהבים לשמוע "לא" ועד כה היה בין הנפש והגוף חוזה בלתי כתוב של עזרה הדדית. זאת ועוד, רבים מביננו רק החלו לגלות את הסקי אחרי גיל 40, אחרים משתתפים בקבוצות ריצה, קרוספיט וכד' ונחושים להשיג הזדמנות שניה שתמנע או תיתן מכת מחץ, או לפחות קרב הוגן, לסימני ההתבגרות ולעודף המשקל שהצטבר.

לטעמי, אין בהתנהגות המתוארת כל קושי, להיפך - מדובר כאן במהלך בריא וחשוב. עם זאת, יש מקום להבין שמה שקורה לנו הוא הזדמנות להתבונן בעצמנו מחדש ולהעריך מחד את הגוף ומאידך את כוחה של הרוח. וגם – להודות לאלוקים.

מאותו אירוע בלונה פארק, אני מודה לאלוקים. מודה לו על הגוף שנתן לי ועל התזכורת שאין לקחת אותו כמובן מאליו וכי הוא דורש טיפוח ואחזקה שוטפת. מודה גם על הפחד החדש שמשהו יתפרק, הגורם לי לאחוז ולהיזהר, קודם לכן לא ראיתי זאת כך. אני מודה גם על ילדי המתבגרים ועל גופם ועוצמתם הגדלים ומתפתחים מול עיני (הבן החייל הביס לראשונה את אביו בהורדת ידיים).

מודה גם לה' על הנפש, שעכשיו היא קצת יותר כלואה בגוף, אך הרפתקנית מתמיד ומסוגלת לחדור חומות ומכשולים שונים. לולא היתה כזו, לא הייתי כותבת ספר, יוצאת למפגשי לימוד עם אנשים שונים ממני, חוברת לפרויקטים מקצועיים שונים, מנסה ונכשלת (ולא מתרסקת), מתנדבת בקו טלפוני ועוד. לולא הרוח המפעמת הייתי גם מתקשה להבין את ההורים שלנו - המתגברים והאוחזים בחיים באופטימיות וברוח נדיבה וטובה.

תודה ראשונית (עוד לפני הלונה פארק), אני גם חייבת לבית ספר שדה ששמו שמור במערכת. לפני כמה שנים יצאנו לטיול שהוגדר "טיול משפחות". לאחר שעה של הליכה מאומצת, הבנתי שהסוף שלי קרוב ושל המסלול, לעומת זאת - עדיין רחוק, מאוד. "עד כאן" הודעתי למשפחתי ההמומה והתיישבתי מבוישת ודומעת אך נחושה, על הסלעים. "אני מכאן לא ממשיכה." לא עזרו ההפצרות. התעקשתי לשוב על עקבותיי וכך עשיתי. אז התחלתי להקשיב לגופי ולמדתי לא לדחות את איתותיו לנוכח הפלאייר הצבעוני המבטיח חוויה משפחתית נעימה וקסומה בנופי ארץ ישראל. יש גבול לכל תעלול.

מאז, זורמים אלי סיפורים של חברים וחברות על רגעים דומים בארץ או בחו"ל, שייצרו קו אדום של ביחד ולחוד, של גוף ושל נפש, שזימנו התבוננות פנימית אמיצה ושיח משפחתי משמעותי בנושא גוף, גבולות וכבוד הדדי.

כל אחד וההימאליה שלו.

#מנהיגות #לטייל #מסע #אמצעהחיים #גילהמעבר #גילהאמצע