לחיות בפחד מוות

אל תזדעזעו. הקטע הבא נכתב השכם בבוקר, מתוך חרדה קיומית. עכשיו יש לי אומץ לשגר אותו לעולם...

לחיות בפחד מוות

"אנחנו חזקים" אמרו אתמול דוברי הישוב "נווה צוף" ושדרו חוסן ראוי לחברה הישראלית. ואנחנו גם המומים, מזועזעים, ןמפחדים פחד מוות, אני, מתנחלת מאלעזר, מוסיפה. יום לאחר הרצח של בני משפחת פוגל באיתמר, 2011 התקנתי בביתי סורגים. מדי יום שישי, כשכולנו חוזרים מתפילת ערבית בבית הכנסת, רגע לפני שירת "שלום עליכם" והזמנת המלאכים לשבת, אני נועלת את הדלת מפני מלאך המוות, מנסה לשמור על כולם בפנים. הם מלווים אותי, סיפורי הרצח והזוועה, בפרט אלה בהם המוות הגיע עד הבית, עד המיטה או עד מפתן הדלת. יש מבחר מכובד. על מה חשבו הנרצחים ברגע הנורא מכל? האם הבינו שזה הסוף? וכיצד יכולים הניצולים לקום ולתפקד לאחר אסון שכזה? והילדים שראו את הזוועות? המחשבות רודפות אותי. אני כועסת על בורא עולם ועל האסון שמתרחש במשמרת שלו לאנשים טובים, כמו בני משפחת סלומון שרק רצו להודות לו על לידתו של נכד ובן כועסת על חוסר האונים שלנו ועל כל התקלות הביטחוניות שאולי היו ויהיו, כועסת על המסיתים ועל הסתה שמגדלת סביבנו שונאים ועל תחושת הבדידות הנוראה של היום שאחרי, כשכולנו נפנה לאייטם הבא. רוצה להבריח מיד את עצמי ואת כל היקרים לי מכאן ל"אוגנדה", או לכל מקום שקט אחר. רוצה כל כך גם להישאר כאן, במדינה ובבית שלי. ומפחדת. מאוד. האם זה רק עניין של זמן עד שרצח נוראי יגיע אלינו? האם עצם הכתיבה על כך מביאה מזל רע? את נוסח המצבה שלי הכתבתי בעבר לאחיותיי וגם בקשתי להיקבר בירושלים. גם תמונה סבירה לפרסום בעיתונות, מסרתי פעם לאיש שלצידי (בתמונה אני צעירה מהיום בעשרים שנה..) כולל שיר של ג'ון דנבר שהייתי שמחה שישמיעו על הקבר. בינתיים הוא התחלף בשיר תודה של יונתן רזאל. די מוזר להודות לבורא עולם בלוויה, אבל מי יהיה פנוי להקשיב. סוגיית "מי יגדל את הילדים אם שנינו חס וחלילה נפגע", כבר נידונה בבית בשנות האינתיפאדה (השניה), כשניהלתי את השירות הפסיכולוגי חינוכי בגוש עציון ונסעתי בכבישים עם בטן הריונית, קסדה ושכפ"ץ. היום הילדים כבר לא תינוקות, וכל האחים שלי ראויים למשימה. באשר לצוואה – אנחנו לא מתכננים ליורשים נישול או הפתעה, המצריכים ניסוח יוצא דופן. יום ההולדת הקרוב שלי, נראה לי תאריך מתאים לסגירת העניין. ולגבי חלקת קבר- לגמרי ברצינות, אשתף שאני נמצאת לאחרונה בקשרם עם חברה קדישא לרכישת חלקה לכל משפחת המוצא שלי. שלא נהיה לבד ושהמשפחה המורחבת תבוא לבקר. *** האם אני חריגה? האם דבריי מפחידים וישירים מדי, ואינם ראויים להיכתב, להתפרסם או להישמע? אתם תחליטו. בעוד רגע אעיר את בתי הצעירה לקראת היציאה לקייטנה ואברך אותה בברכת "בוקר טוב, אפרוח יפיפה שלי ", המסורתית. את בני הקצין אסיע בדקות הקרובות לתחנה ואאחל לו שבועיים טובים וקלים, עד היציאה הבאה הביתה. "אני אוהבת אותך כל כך" אגיד היום לבני משפחתי ואפרד מכל אחד מהם פרידה שטחית אבל גם מאוד עמוקה, בלי לדעת עד מתי. לפני שאצא לדרכי, אסדר את הבית שיהיה ייצוגי.

ובקטנה אלוקים, אם אתה מתכוון שמישהו מאתנו ירצח בקרוב, למרות שיש לי עוד כמה תכנונים וכוונות טובות, אעדיף שתבחר בי ולא באף אחד מאהוביי. תודה מראש, נעמי.

#מוות #פטירה #פיגועים #פחדמוות #מחבלים #נעמיעיני #נעמי