הפטרת כי תבוא – הזמנה לשבת

יונה, או חָמָמֶה, בשמה המקורי שהוענק לה בתימן, התייתמה מאִמה בגיל שש.

מסע רגלי מפרך לארץ האבות, סכנת מוות שריחפה על אחיה הגדול ופרידה מחיים בבית ובחמולה גדולה, לטובת חיי פנימייה של עליית הנוער, כולם עצבו אותה למי שהיא היום - אישה עצמאית, נחושה, משכילה, אך בעיקר אם וסבתא, הפועלת ליצירת רגעי מפגש ו"יחד".

"בואו אלינו לשבת" היא מזמינה, "מסתדר לכם שביום שישי נגיע לבקר עם ארוחת צהריים?", "החיילים חוזרים הביתה לשבת? אולי יעברו דרכינו לומר שלום?" זו דרכה של חמותי. משימת חיים של יצירת משפחה וקירוב לבבות. "בואו", היא אומרת. "כשכולם יחד, אין מאושרת ממני."

" שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ" (ישעיה ס', ד')

הפטרת השבוע מבטאת כמיהה הורית ל "שֶבֶת אחים", מציאות בה הצאצאים באים מקרוב ומרחוק לבית הוריהם, ויושבים עמם ולכבודם יחד.

קיבוץ הבנים אינו רק פיסי וניתן להבינו גם ברמה נפשית – לכל הצאצאים מטרה אחת, לשמה הם מתכנסים ומתאחדים, שמים בצד מרחק ואי הסכמות.

מעטים המצבים בחיינו, בהם מציאות כזו מתרחשת. על פי רוב, לצערי, היא מתקיימת במצבי מצוקה ומשבר כמו מחלה, או פטירה חס ושלום. ואולם כאן ישנה בשורה אחרת (של הנביא ואם יוּרשֶה, של סבתא יוֹנה עִמו), קריאה להתכנסות שמחה וססגונית, מפגש שיש בו הודיה והרבה עין טובה.

" מִי-אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה; וְכַיּוֹנִים, אֶל-אֲרֻבֹּתֵיהֶם." (פס' ח')

עם ישראל, כיוֹנים – ישוב אל השובך, כך עולה מדבריו של ה"מצודת ציון" במקום.

מוסר אני לומדת מן ההפטרה:

לבוא - לא להתלבט או לחשוב על עומס המשימות ביום שישי והזמן הקצוב, על מחיר ההתארגנות או על שולחן צפוף והומה (בו קשה לנהל שיחות נפש "אחד על אחד" כמו שאני אוהבת).

לבוא - לזהות את היופי ואת העוצמה של הלכידות המשפחתית, את טעמם המופלא של מרק החָמוֹד והאורז שסודם נלמד בבית הבעל והוכנו ביד אוהבת השכם בבוקר.

לבוא - להסיר את הכובע בפני אישה/ילדה קטנה שפועלת בעקביות על מנת ליצור מציאות ולהגשים חזון פרטי, גן עדן שנגזל מוקדם מדי.

" נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ" – אתגר שם הכתוב לפתחינו, להקדים את הגאולה ולהביא שמחה אישית וכללית לעולם.

#הפטרתכיתבוא #פרשתכיתבוא #הפטרתהשבוע #פרשתהשבוע #דברתורה #נעמיהפטרה #נעמיעיני