סקי - דברים שרואים משם
- נעמי עיני
- 21 בינו׳ 2018
- זמן קריאה 3 דקות
הם צדקו. הרבה מן הטיעונים שהיו טוענים להגנתם בכל הנוגע ליציאה לשבוע של סקי, יש בהם מן האמת. מי שלא ראה אתר סקי באלְפִּים, מקודקודו, לא ראה עוצמה, יופי ושלג מימיו. מ-ד-ה-י-ם! הרים לבנים, מחודדים אך גם רכים, מתנשאים אלפי מטרים לגובה, עטורים בעצי ארז ירוקים- מושלגים. בקתות עץ ואבן פזורות עליהם ובֵינותם, שֶקט שמֵימי. מה רבו מעשיך ה'!
ולצד מעשי הבורא, להבדיל, רבה גם היצירתיות האנושית: בני אדם זערוריים הצליחו "לכבוש את ההר" - למתוח כבלים ורכבלים למרחק ולגובה עצום, לבנות מלונות נופש נעימים במקומות שכוחי אל, לפַנות ולתחזק היטב מאות מסלולי גלישה עוצרי נשימה. הם גם השכילו לייצר ציוד סקי מגוון, "העושה את העבודה", מגן על בעליו מפני קור ומאפשר גלישה מיטבית, להציע אטרקציות חסרות הגיון כמו אופנועי סקי וצניחה במצנח רחיפה ולתת תחושה שהסקי הוא ספורט עממי ונגיש.
מאות אנשים, בחליפות צבעוניות ויפיפיות, בני כל הגילאים (כולל קשישים של דיור מוגן), ואף בעלי מוגבלויות (ראיתי כיסא סקי המיועד לנכים, נתקלתי בנערים בעלי תסמונת דאון שגלשו), טעמו את חווית הגלישה. פליאה מיוחדת היתה שמורה לי במפגש עם תינוקות של "בית רבן"- זאטוטים בני 4 ומעלה, שגלשו בהרים, בטור, כברווזונים קטנים הפוסעים אחרי אמא אווזה (מדריך הסקי).
אתוודה, במהלך החופשה כולה, רגלי לא נחה ולו רגע אחד על מגלש. בבוקרו של היום השני לנסיעה, וחרף תגובות הזעזוע או הרחמים והתדהמה של סובבי, התחוור לי סופית כי הסקי אינו עומד להיות האתגר הבא שלי. עובדה זו אינה מונעת ממני, כפי שאתם שמים לב, לחלוק מעט מתובנותיי:
מה נחוץ על מנת לגלוש?
כצופה מיומנת, הגעתי למסקנה שהמתכון העיקרי להצלחה בגלישה הנו כוח רצון ונחישות. לזה יש להוסיף עשרות, אם לא מאות שעות אימונים ומדריך/ מלווה סבלני.
מרכיב קריטי להצלחה ולהנאה מן המעשה המטורף, נעוץ גם להבנתי, ביכולת לכבוש את הפחד. קשה למצוא גולש בן גיל האמצע (אני מוציאה בכוונה מן הסטטיסטיקה ילדים צעירים חסרי פחד, מתבגרים עם מטען הורמונלי המשדר בעקביות למוחם מסר לפיו הכל אפשרי וגולשים מנוסים מאוד) שאינו חש מתח, דאגה ואף חרדה/ בעתה קלה, בעמדו על פסגה לקראת גלישה ממנה למטה...
תפילת הדרך, קריאות "הצילו" ו"שמע ישראל" נשמעו פה ושם בין המסלולים (בעברית ובשבעים שפות נוספות), כך העידו בפני הגולשים והתנגשות ו"הסטה" שלהם מדרכם, ע"י חוליגנים כישרוניים או טירונים חסרי אחריות, היתה אירוע בלתי נמנע. גם פציעות "נרשמו" בין חברי הקבוצה: צלע סדוקה, יד שבורה, גיד מתוח וכד', והן נלקחו משום מה, ברוח טובה ובנפש מכילה וסלחנית.
מלבד הספורט נבנתה באתר שם אחווה, גברית בעיקרה, הכוללת ארוחות משותפות, עדכונים ושיח חברי. זר לא יבין זאת. והתפילה - היא נערכה דרך קבע ואף זיכתה את האבלים באמירת קדיש מסודרת.
באשר לשבת - זו התקבלה בהרים כמלכה. מניין בן ארבעים איש לפחות, קריאה בתורה, יין וחלות, חמין משובח, שירות ותשבחות. מדהים לגלות עד כמה העדרן של הנשים התקבל בהשלמה... מילואים כבר אמרתי?
משפחה – לבני נוער ולילדים (היו כאלה אתנו) יש בסקי עדיפות. רכישת המיומנות והיעדר הפחד מאפשרים להם להדביק במהירות את אבותיהם בני גיל העמידה שהתנסו בחוויה כמה שנים לפניהם ולגלוש עמם או לעקוף אותם בקלילות... הנשים – הבודדות שהגיעו הן האמיצות והנחושות ביותר (רבות בוחרות שלא להגיע ואינן נמשכות לספורט הלבן). רף גבוה הן הציבו לעצמן וכבשו שוב ושוב את הפחד. דינמיקה זוגית עדינה שִמרו גיבורות אלה, בין הזדקקות קיומית לבן הזוג שיתמוך ויילווה פיסית ונפשית, לבין הרצון לשחרר ולאפשר לחֵצִי להגשים את צרכי המהירות והאתגר האישי. אני מסירה בפניהן את הכובע וגם את הפונפון.
כיף היה שם באלפִים. ולי הזדמנה מנוחה שאיני מכירה כמוה שנים. אז מה אם הילדים אֵחרו לבית הספר, הזמינו חברים לישון בבית, צפו ב"מרוץ למיליון" עד מאוחר והתקשרו מדי פעם מתגעגעים (הם גם למדו יפה ולא פספסו חוגים, פרגנו לנו וזה לזה והכינו פתיתים בעצמם).
עכשיו חוזרים ב"ה לשגרה ולקרקע יציבה ונפשי מתרוננת! שישים אנשים אחרים (ועוד כמה) – מתחילים, לעומת זאת, לתכנן את שנה הבאה...
Comments