קבלה לתיכון בגיל האמצע

בגיל האמצע, ילדינו נבחנים וממוינים.

מבט בעיתוני השבת, בתקופה זו של השנה, מציף את הקוראים בפרסומים ססגוניים אודות מסגרות תיכוניות. אלו מלוּוים במילות חזון גדולות המבטיחות שילוב מנצח בין תורה לעבודה, בין מימוש הפרט לתרומה לחברה ובין הישגיות לחדוות היצירה.

קהל היעד אליו פונות המודעות מלהטט בין ההורים לילדיהם ומציע שפע וגם תחרות.

בתחרות לכשעצמה איני מוצאת פסול (יש לה גם לא מעט מעלות) ואי קבלתו של תלמיד למוסד זה או אחר אינה בהכרח משום עדות לקושי או לפגם בתפקודו או בכישוריו, אלא ביטוי לפער אמיתי בין ביקוש להיצע.

ובאשר לדחיה – מדובר בהתנסות מחשלת, אשר מחקרים מצביעים כי פעמים רבות היא מהווה בסיס מוצק להצלחה עתידית.

כל זה טוב ונכון, ועם זאת, כאשר ילדינו נמצאים במצב של תחרות, רבים מאתנו, ההורים (לעיתים יותר מהילדים), נכנסים ללחץ, מתקשים להישאר ברובד הרציונאלי ומגיבים בפגיעה רגשית במצב בו הם מתקשים, נחסמים או נכשלים.

מדוע זה קורה?

בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ילדינו מהווים עבורנו מעין "שלוחה" פסיכולוגית שלנו ולעיתים אף "מהדורה משודרגת". כיוון שכך, הצלחתם בעולם נחווית על ידנו, במובנים רבים, גם כהצלחה שלנו וכאביהם וכישלונם – כאבינו.

קבלתה של תשובה שלילית ממסגרת לימודית אליה נבחן הבן/הבת וביקש להתקבל, או אפילו כניסתו של הצאצא לרשימת המתנה, מעוררת לעיתים פגיעה בדימוי העצמי שלנו, הוריו, וכרוכה בשחזור לא נעים של חוויות כישלון מוקדמות שהתנסינו בהן בעצמנו, בעבר.

ולא זו בלבד. בהביטנו בילדים המוכשרים והמיוחדים שלנו ובפוטנציאל הטמון בהם, נשאף לספק להם חיים טובים (זו הגדרה סובייקטיבית) ובעלי משמעות ותחושת הצלחה, סיפוק והישג. לעיתים גם נקווה (מבלי להיות מודעים לכך) לחוות באמצעותם "חוויה מתקנת" – בכך שנסייע להם להגשים יעדים שאנו לא הגשמנו ולהתנהל בדרך בריאה/ "נכונה" יותר מזו שבה אנו הלכנו. יש ונצפה מהם להגיע להישגים גבוהים מאלו שאנו השגנו (בשדה האישי, הזוגי, התורני, המקצועי) וגם להיפך – לאור קשיים שחווינו ומסקנות שגיבשנו אודות העולם, נפנק אותם ונגונן עליהם מפני אכזבות ו"סטירות לחי" במפגש עם אתגרי החיים. הקשר הפסיכולוגי המתואר בינינו ובין ילדינו, מעמיס על כולנו עומס רגשי, שעל פי רוב אין אנו או הם מודעים לו ובוודאי שהוא אינו מדובר בגלוי בבית.

מה לעשות?

מודעוּת - תחילה:

חשיבות גדולה ישנה להכרה שלנו ב"סימביוזה" הטבעית אך הבעייתית עם ילדנו. ככל שנטיב לייצר הפרדה בין חוויותינו שלנו לאלה של הילדים, בין אישיותם לאישיותנו ובין האופי והתנאים שעצבו את ההתנסות שלנו לתנאים המעצבים את שלהם, כך נטיב עמם ועמנו ונתפנה לתפקידנו ההורי שעיקרו לתפישתי: העצמה, הכוונה והכלה.

חיבוק ה"כשלון":

עולם התקשורת והפייסבוק בפרט, מאלץ אותנו להציג תדמית של מצליחנים חסרי מנוח. עם פתיחת עונת המיונים, מזדמן לפתחינו אתגר משפחתי- של שיתוף בתקלות, סירובים, כישלונות ודחיות שחווינו (ולא הוכרענו על ידם). כולנו בני אדם, והמציאות אינה נוסחא חד ערכית של תעשה ותצליח.

הכלה של אי הוודאות:

הורות לחיילים ובכלל, מלמדת אותנו שיעור או שנים של חיים תחת "ענן" רובץ ותמידי של דאגה ואי וודאות. מיומנות זו הנה פרי של תרגול, של השלמה עם מציאות מורכבת ושל הבנה עמוקה, שככלות הכל, אין אנו שולטים במהלכים כולם.

אמונה בשותף השלישי:

שלושה שותפים באדם. זה הזמן לסמוך על הפרטנר השלישי, שכל החלטה שתיעשה ומציאות שתתגבש - תוביל למשהו טוב וראוי וגם תתאים לבעליה (בל נשכח שלרוב התחרות והבחירה הן בין מוסד טוב אחד למוסד טוב אחר). אנחנו גִדלנו ונמשיך לגדל, אהבנו ונמשיך לאהוב. עכשיו נִלמד ונלַמֵד פרק בהלכות תפילה, צניעות ואמונה.