פרשת בהעלותך - לא להתלונן בבקשה

בפרשת השבוע, העם מתלונן פעמיים. בראשונה- אין הכתוב מציין את תוכן דברי התלונה ובשנייה ישנו פירוט נרחב. שתי התלונות נענות בתגובה קשה ביותר מצד הקב"ה. מדוע? מה רע בלהתלונן?

מבט אמפטי יזהה בסיס הגיוני לתלונה: העם מצוי במדבר ואי הוודאות לגבי משך השהיה במקום, כושר ההישרדות והמרחק אל היעד הנכסף מטרידה ושוחקת ומייצרת תלות מהולה בחוסר אונים. "עד מתי"? הוא שואל ו"לאן כל זה הולך"?

ננסה להתמודד עם החטא ועונשו:

1. תלונה ככפיות טובה – ככלל, אין מקום להתאונן כלפי מי שמסייע לנו. הדבר נכון לגבי הקב"ה בפרט, שעשה ועושה עמנו נסים גלויים בכל יום.

2. תלונה כהפרת ברית - תלונה על ה' , משמעה תואנה, תירוץ ואמצעי לברוח מייעוד וסגולה. ובלשון רש"י: " כמתאוננים...לשון עלילה. מבקשים עלילה (סיבה) היאך לפרוש מאחרי המקום..."( י"א, א') קָצנו בקדושה, אומר העם ומבקש לחיות חיי בשר וחוֹל ולהדמות למשפחת העמים.

תוכנה של התלונה השניה, מאפשר תובנה נוקבת לגבי החטא הכרוך בה – אין מדובר כאן בחוסר נימוס, בכפיות טובה או בהשתמטות מה' ומדרכו, אלא במאמץ פעיל של הכחשה של קשר וזיקה טבעית שהיה לעם ושיש לנו כלפי בורא עולם. "זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים." (שם, פס' ה'). געגועיו של העם למצרים עומדים בסתירה גסה עם חיי הפרך והסבל שחווה שם, מידו הקשה והאכזרית, של הנוגש המצרי.

הזיכרון המעוות והסלקטיבי, המתבטא בתלונת העם ובבכיו - מסרב לשמור ולנצור את המורכבות והכאב שאפיינו את "חווית מצרים" ואוטם ליבו לזעקה ולכמיהה שהופנו שם, מתוך החשיכה, לצור ישראל וגואלו.

"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה" (פס' ו') – רעב/צמא רגשי, אווירת חוסר טעם, של חיים "חסרי בשר" ש"שום ממש" אין בהם, משתלטת על העם ומדחיקה געגוע פנימי, עמוק וראשוני, של בנים אל אביהם.

היי כנה, אני לומדת. אל תתפתי להתלונן, לרצות לשוב לאחור ולהתכנס אל עָבר שנדמה "מושלם", אל הילדות ואל הרחם.

היי כנה, הקשיבי לליבת התלונה שבפיך - בררי מה חסר לך באמת ומה את חוששת לגלות.

הפכי את הרעב והצמא להזדמנות וזהי מה ניתן לעשות על מנת להתמלא מחדש.

#פרשתבהעלותך #חומשבמדבר #פרשתהשבוע #דברתורה