פרשת בראשית – סיפורה של תקווה

תקווה ברא לנו ה' והיא מגולמת בפרשתנו – באוֹר הטוב ובידיעת ה'. "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.... וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר... וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאוֹר, -טוֹב..." (בראשית, א', א'-ד') בהפטרת השבוע מבטא האור, באופן מפורש, תהליך של גילוי ו"לידה" של ידיעת ה': "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם. לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ." (ישעיהו מ"ב, ו'- ז') מקום של כבוד שמור לתקווה במחקר הפסיכולוגי. תיאוריות התפתחותיות שונות זיהו בה רגש הכרחי לתהליכי גדילה ושינוי המתקיים מרגע יציאתו של התינוק לאוויר העולם והיפרדותו מרחם אמו (ספרציה) ולאורך תהליך גיבוש אישיותו הייחודית (אינדיבידואציה). לתקווה גם תרומה משמעותית בעיצוב חוסננו הנפשי ובפרט כאשר היא צומחת מתוך משבר וטראומה. ממצאי מחקרים מעידים בהקשר זה, כי תקווה לשינוי, להקלה, לצמיחה ולמציאת משמעות בחוויה הטראומטית (בכל הנוגע לטראומה יש לעם היהודי "מניות"), מנבאת התמודדות טובה עם אירועים משבּריים וסיכויי החלמה גבוהים. לא מקרה הוא, אם כן, שמנהיגי מדינת ישראל הצעירה בחרו את שירת התקווה, כהמנון הלאומי. לתקווה ישנו גם צד אפל הכרוך באכזבה האימננטית (המובנֵית) הכרוכה במימוש החלום במציאות. פעמים רבות כשאנו מגיעים ל"יום שאחרי" או כובשים יעד פיסי, רוחני או אינטלקטואלי שהצבנו לעצמנו, רגע זה, כמו גם השלכותיו על חיינו, אינו דומה או זוהר, גדול ומאושר כפי שדמיינו שיהיה. אכזבה עצב ותסכול, הנחיל האדם לבוראו: באכילת פרי עץ הדעת, ברצח אח את אחיו, בהסתתרות מפני ה' ובאי לקיחת אחריות על מעשיו. "וַיַּרְא ה', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ." (בראשית ו, ה'-ו'). אל סִפּוֹ של ייאוש, מוביל אותנו הכתוב, ואז, רגע לפני הכיליון הבלתי נמנע – "וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'", ניעורה בעולם תקווה חדשה. *** ב"בראשית" ברא לנו הקב"ה, מקור התקווה ("מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל"), את התקווה. הוא טמן אותה בעליו של פרח ובשמש המאירה, והניחה, בזהירות, גם בליבו ובנפשו המתפללת של האדם. עד כמה נחוש ונאחז בתקווה ובאיזו מידה היא תעצב את חיי היומיום שלנו - בידינו ובאחריותנו הדבר.