פרשת שלח – תצפית

משה רבינו שולח את המרגלים לתור את הארץ ומבקש לקבל מכל אחד מהם – שתי נקודות מבט:

האחת - התרשמות כללית, מבט פרספקטיבי ממעוף הציפור: "... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא" " וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה" (במדבר י"ג, י"ז- י"ט) והשנייה – תצפית ממוקדת המתייחסת למשאבי הארץ מבחינת האוכלוסייה, צורת המגורים ופוריות הקרקע "...וְאֶת-הָעָם... הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב... וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן..." (שם, פס' י"ח - כ')

עיון בדברי המרגלים עם שובם, מלמד, כי כולם, מלבד יהושע וכלב שאמרו "טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד" (י"ד, ז') , בצעו רק תצפית אחת וויתרו על המבט הכולל וה"גשטאלטי" (לפיו השלם הוא יותר מסכום חלקיו). בדבריהם מתייחסים המרגלים ל"רשימת המשאבים" עמה יצאו למשימה: הארץ זבת חלב ודבש אבל העם עַז והערים בצורות. מעמדה צרה זו מתפתחת דיבה ומסקנה: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ... הָאָרֶץ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא..." (פס' ל"ב

קריאת הפסוקים מעלה בי הרהורים לגבי האופן בו אנו, בני האדם, מתבוננים זה בזה ובפרט בבני הזוג שלנו ובילדינו.

לפני מספר חודשים הזדמנו לפני ברחוב, אם ובתה הפעוטה, ילדה שובת לב במראיה, שהיו ככל הנראה בדרכן אל הגן. האם, אשה נאה ומטופחת, החזיקה בחוזקה בידה של הבת ומשכה אותה אחריה תוך שהיא נוזפת בה. הקטנה הגיבה בפנים כועסות ומכווצות. איני יודעת מה התרחש ביניהן לפני שחלפו על פני, אך בהביטי בהן חשתי את הפער בין הרגש החיובי שהתעורר בי למראה הילדה לבין רגשות האם באותו הרגע (גם כלפיה חשתי אמפטיה) כלפי בתה. טובה הילדה מאוד מאוד בעיני הצופות בה ממרחק, ועזה ועקשנית ומתבצרת – בעיני אמה הממהרת לעבודה...

רובינו אוהבים, כמדומני, את הארץ, את בן הזוג ואת הילדים (ובתקווה, גם את עצמנו) ועם זאת, לעיתים אנו נוטים להביט זה בזה יותר מדי מקרוב ועם מעט מדי חמלה, שוכחים את היפה והטוב, נאחזים בפגמים ונתקפים פחד ודאגה.

שתי נקודות מבט מציע לנו משה כתנאי לאהבה, ועליהן להתקיים יחד, בריקוד תוסס, מתמשך, סבלני וקשוב.

#פרשתשלח #פרשתהשבוע #דברתורה #חומשבמדבר