פרשת חוקת – טומאת הכלי הפתוח

פרשת השבוע נפתחת בענייני טומאה וטהרה ומקדישה מרחב לעיסוק בטומאת המת: " הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים." (במדבר, י"ט, י"א).

ולא רק האדם נטמא. אלא גם כלים וחפצים המצויים באוהל המת. בהקשר זה צד את ליבי פסוק מיוחד: "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֲשֶׁר אֵין-צָמִיד פָּתִיל עָלָיו - טָמֵא הוּא." (פס' ט"ו)

מפרש רש"י: "בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו. לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחיבור, טמא הוא. הא, אם יש צמיד פתיל עליו – טהור. פתיל- לשון מחובר..."

כלי חרס סגור, אינו מקבל טומאה, כך לפי רש"י, אך אם פתוח הוא – יטמא ויש לשברו.

מה יש בו, בכלי הפתוח, המקבל טומאת מת?

תשובה לשאלה זו, אני מוצאת בחיבור בין תפילת "ונתנה תוקף" לשיר יפיפה של יהודה עמיחי:

לכלי חרס, נמשל האדם: "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה..." (מתוך מחזור אשכנז לראש השנה וליום כיפור) והוא יצירה עדינה ושבירה.

והעולם בו סגור: פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. לִפְנֵי שֶׁאָדָם נוֹלָד/ הַכֹּל פָּתוּחַ בַּיְקוּם בִּלְעָדָיו. כְּשֶׁהוּא חַי הַכֹּל סָגוּר/ בּוֹ בְּחַיָּיו. וּכְשֶׁהוּא מֵת הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ./ פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כָּל הָאָדָם. (מתוך: 'פתוח סגור פתוח', שוקן, 1998, עמ' 127).

נוכחותו של האדם בעולם מהווה מעין צמצום (לטוב או לרע: הפרעה או הכלה) של היקום. ובחייו – הוא כלי סגור, מֵיכל. כלי / אדם פתוח, הנו אדם מת.

ומה יש בו בכלי, ובנו -בני האדם?

אוצר של טוב וטהרה, כך רוצה אני להאמין. שפע טבעי של היקום כולו אצור בתוך כל אחד מאתנו ומוטל עלינו לחפשו ולהביאו לידי מימוש.

ולא בחוץ, במרחבי העולם נחפש אחר אוצר החיוּת הזה, אלא בתוך הנפש פנימה. ולכשימצא הניצוץ, והנשמה – נכיר בה וננהג עמה בשמחה ובעדינות כנוהגים בבושם יקר. ובמעשינו בעולם, בזכותה, נותיר אחרינו, שובל של טוב.

ואם חלילה ננהג בנפש שלא כראוי: לא נחפש אחריה, לא נקשיב לקולה וצרכיה ונשאיר את הכלי פתוח סתם כך וחשוף לרווחה, חזקה עליה שתפרח ותתנדף, וטמא יהיה הכלי, וישבר.

#פרשתחוקת #פרשתהשבוע #חומשבמדבר #דברתורה