פרשת כי תבוא - לבוא

"וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים, כ"ו, א')

את הפסוק לעיל קראתי לאחר רצף של שיחות מרגשות שניהלתי עם הורים שבניהם/בנותיהם שבו הביתה לא מכבר ממסע אישי, שכלל שרות לאומי או צבאי וטיול ממושך אחריו - חוצה יבשות ושבילים.

מציאות מאתגרת פרשו ההורים בפני, ומילות הפסוק, נִדמו לי לפתע (כאשר דימיתי את בית ההורים לארץ המובטחת ואת הבן – לעמ"י בתום נדודיו במדבר), מיועדות עבורם ממש.

" וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ"

"כִּי" - משמעות מילה זו כפולה, ויש בה לשון "אִם" (כדוגמת: כי יקרא קן ציפור לפניך, דברים כ"ב, ו') ולשון" – "כאשר, כש...". מלאכת ההורות כרוכה בחוסר וודאות - משבגרו הבנים ויצאו לעולם, אין אנו יודעים ידיעה מוחלטת

אם יבואו הביתה, או מתי ואיך זה יתרחש. ואיננו יודעים גם מי יבוא. עם יציאתם את הבית, ילדינו חווים חוויות רבות ומעצבות. הם אינם עוד מי שהכרנו ולעיתים, לאחר פרידה ממושכת, הם נדמים לנו כאנשים אחרים (שלא בהכרח מתנהלים וחושבים כפי שהכרנו/ היינו רוצים).

"תָבוֹא" - בחירת הכתוב במילה זו, אינה מקרית כמובן. לעולם אין הבן הבוגר חוזר או שָב למי/ למה שהיה, כפי שמרביתנו מצפים וחושבים. אלא הוא - בָּא, נכנס, מתייצב, מופיע בבית הוריו מרצונו ובבחירתו, ומביא אל תוכו את נוכחותו, ניסיון החיים שצבר, תלאותיו, שאלותיו, תובנותיו ותקוותיו. במובן דומה, גם במעשה ה"בִּיאה" מתרחש אקט של הטמעת הנוכחות, הליבה הגנטית והנפשית של הגבר בתוך זוגתו/ בֵּיתו.

"אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה"- מלמדנו הכתוב שהארץ אינה שייכת לזה שבא אליה. בהקשר זה, הורים רבים, מתקשים להעביר לבנים הבוגרים שלהם את המסר לפיו הם/אנחנו (היינו ועדיין) בעלי הבית וקובעי אורחותיו, ולמרות אהבתנו ורצוננו העמוק להכיל את הבנים על תפישותיהם והתנהגותם, לא נהיה מוכנים לוותר על ערכינו ועצמיותנו. שם ה', הנזכר בפסוק, בא להבנתי, להזכיר לכולנו שישנו בעל בית ראשון ואחרון ליקום כולו, ודרכו היא זו שאמורה להנחותינו בעולם.

"וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" - בית ההורים, על ערכיו והנהגותיו, מהווה עבור בניו/בנינו - ירושה ומורשת. גם כשאין הדבר ניכר לעין, הבסיס חי, קיים ופועם.

#פרשתכיתבוא #חומשדברים #דברתורה #פרשתהשבוע