פרשת נצבים – אני בוחר משמע אני קיים

בדומה לפרשות קודמות, גם בפרשת נצבים מציב משה רבנו לעם שתי אפשרויות של חיים: חיי תורה וקיום מצוות או חיים של עזיבת ה' ועבודת אלוהים אחרים. דבריו של משה ברורים ונחרצים: ישנו סגנון אחד נכון, ראוי ומתגמל, והשני - מביא על ההולך בו הרס וחורבן.

מבט במציאות, מעיד על אי הרציונאליות המאפיינת את בני המין האנושי. שוב ושוב, בניגוד לכל הגיון וחשיבה לוגית, עם ישראל בחר, בוחר ואף עשוי לבחור לנטוש את אלוקיו ולעזבו. מדוע? האם חפצים אנו בהרס, סבל ובאובדן? האם מדובר בהתרסה מכוונת מצדינו?? האם חלשים אנו ונרפים מכדי לשמור את חוקות ה' ומצוותיו?

תיאוריות פסיכולוגיות שונות מצאו יסוד של אמת בכל אחת מן הטענות לעיל: יצר המוות הטבוע בנו (פרויד), מוביל אותנו להתנהגות הרסנית. הצורך בהִפָּרדוּת ובהגדרה עצמית (מאהלר), מביא אותנו "לבעוט" בדרך החיים שמציעות לנו הדמויות המיטיבות שהביאונו עד הלום. כוח הרצון המוגבל שלנו (גישות מוטיבציוניות), מסיט אותנו ממימושם של החיים אותם נרצה לחיות.

עמדה אחרת, ו"מאשימה" הרבה פחות, מצאתי בדבריו של הכלכלן ההתנהגותי, פרופ' דן אריאלי. לתפישתו, במקרים בהם אנו בוחרים לנהוג באופן שיזיק לנו, אין מדובר בכשל או במוטיבציה זדונית ולא מודעת, אלא בביטוי צפוי של הטבע האנושי. בספרו: "לא רציונאלי ולא במקרה", מדגים אריאלי באופן מחקרי ומעשי, כיצד השיפוט שלנו מוטה על ידי ציפיות, רגשות, נורמות חברתיות ועוד. לדבריו: "אנחנו משלמים יותר מדי, טועים בהערכותינו ודוחים דברים שעלינו לעשות. אנחנו מזלזלים בהשפעת הרגש על קבלת ההחלטות שלנו ומפריזים בהערכת ערכו של רכושנו, כל זאת באופן שיטתי וניתן לצפייה." מדוע? משום שאנחנו "לא רציונליים, ולא במקרה".

לאור כל הנ"ל מתחדדת השאלה, מה מצפה מאתנו בורא העולם, שבראנו כאלה? ולְמה מטיף לנו עבדו משה?

" ...וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה...". נדמה לי כי מעבר לתוכנן של הבחירות שנעשה ולהשלכותיהן, בא הקב"ה ללמדנו לבחוֹר - לקחת עמדה ולהיות אחראים ואקטיביים כלפי המציאות בה אנו נתונים. אני בוחר - משמע אני חי (מממש את החיוּת האלוקית שבי).

" כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת..." לחיות – להיות מוּדע ואחראי, לבחור ולהתמודד, "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".

#פרשתנצבים #פרשתהשבוע #דברתורה #חומשדברים