הפטרת פרשת "אחרי מות"

מחשבות על ענישה נכונה, לאור הפטרת פרשת "אחרי מות"

הפטרת פרשת "אחרי מות" (יחזקאל כ"ב) כמעט ואינה נקראת, הן מתוקף צרופה השכיח (כמו השבת) לפרשת קדושים והן משום תכנה הקשה (עיסוקה בתועבות ירושלים). ועם זאת – אני בוחרת להעניק לה השבוע מקום. עם ישראל נענש בגלות על חטאיו כלפי שמיא וזה כלפי זה. וזו תמצ

ית החטאים: עבודת גילולים, עושק וגזל, רכילות, גילוי עריות, טומאת נידה, שוחד, נשך וריבית... מעניין לגלות כי בפרשת "אחרי מות", העם מוזהר מפני חטאים אלו בדיוק ועונש הגלות "כתוב על הקיר": " וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם." (ויקרא י"ח, כ"ח). קשה להעניש "אני לא מצליחה להעניש", אמרה לי מורה לא מכבר, "למרות ההתנהגות הפרועה – אני מעניקה אינסוף הזדמנויות לתיקון ואח"כ מרגישה כישלון". "תוך כדי שאני מאיים, אני יודע שלא אממש את דבריי. והכי גרוע – הבן שלי מבין את זה כשהוא מסתכל לי בעיניים." –שיתף אותי אב מתוסכל. "אני לא רוצה להכאיב לה." הסבירה אם צעירה, "בסופו של דבר מה שהיא עשתה לא היה כל כך נורא"... שני כללים צריכים לחול בענישה, לתפישתי, כתנאי לביצועה המוצלח: א. תפישת המעשה שנעשה כמערער על ערכי יסוד להם אנו מחנכים. ב. היכולת "לפתוח דף חדש" מבחינת מערכת היחסים עם הנענש, לאחר ענישתו. בהפטרה מצאתי תמיכה לשני הכללים הללו: "וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ". (יחזקאל, כ"ב, י"ג). מפרש ה"מצודת דוד": "הכיתי כפי – זה בזה, דרך צער על הגזל אשר עשית ועל הדם הנשפך בתוכך" ורש"י מפרש: " צעקתי ווי וקינה. אל בצעך...". הקב"ה אינו מעניש על זוטות ואינו מצטער, כהורים וכמחנכים המודרניים על הסבל שייגרם לנפשם העדינה של הילדים, אלא על העוול שעשו, על הקלקול שהביאו לעולם. עמדה חינוכית שבאה לתקן עולם שבור, היא הבסיס הראוי לענישה. "וְנִחַ֥לְתְּ בָּ֖ךְ לְעֵינֵ֣י גוֹיִ֑ם וְיָדַ֖עַתְּ כִּֽי־אֲנִ֥י ה'" (פס' ט"ז) -"תתחלחלי בעצמך על מה שעשית" (רש"י). והמלבי"ם :" "ונחלת" (לשון נחלה) 'וידעת כי אני ה' - שתשוב לדעת את ה' שהוא נחלתך מימי קדם". עונש הניתן בתבונה ומהסיבות הנכונות, בכוחו להביא ללמידה ולאפשר חיבור והתחלה חדשה.