הפטרת פרשת דברים – תודה
- Admin
- 27 ביולי 2017
- זמן קריאה 2 דקות
תשעה באב בפתח וההפטרה מזכירה לנו על מה חרבה ירושלים: "... בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי... הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת ה', נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל..." (ישעיה א', ב'-ד')
הגדשנו את הסאה. טעינו, פעלנו להכעיס. האם הכל אבוד?
***
"אני לא יכולה לגדל אותו יותר" בוכה אם לנער אלכוהוליסט: "אין לי שליטה עליו. הוא עושה מה שהוא רוצה. צועק, מקלל ומשפיע על האחים הצעירים". "ניסינו לעזור לה אבל היא מסרבת לקבל עליה את חוקי הפנימיה. אין לנו יותר מה להציע לה כאן." "אתה מפוטר!", "הערעור נדחה. לא יתקבל ערעור נוסף", "הגידול ממאיר".
ישנם בחיים רגעים של חורבן: סוף מהלך, כאב גדול, דלת שנסגרת.
הפטרת השבוע, פותחת בסתימת גולל עם אבחנה מייאשת של עם ישראל.
ואולם דווקא בתוך גזירת החורבן, מתרחש "טוויסט בעלילה" והעם אומר תודה: "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ." תודה לך ה' שחסת עלינו והשארת מאתנו שארית.
נקודת אור קטנה זו שנמצאה בחשיכה, פותחת פתח לתקווה ומשנה את השיח מקביעה סופנית לתכנית עבודה, משפה של תביעה וקובלנה כלפי שמים וארץ ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ") אל שיח המופנה אל העם ("שִׁמְעוּ דְבַר-ה', קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה.")
"רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ." (פס' ט"ז) אומר הנביא ומשרטט מתווה של תיקון. התנקו מבחוץ ומבפנים, בררו ומצאו את גרעין הטוב שבכם, הפסיקו להרע בראש חוצות וקבלו קבלה פנימית לחדול.
ומה לזה ולנו?
רובנו לא מתהלך בחוויה יומיומית של חטא או חורבן מתקרב. החיים "סבבה", "אחלה", "תותים" אומרים בני הנוער. גישה שכזו לחיים, תזהה בתשעה באב ובנבואות הזעם מטרד, עול רגשי וחוויה לא רלבנטית.
ואולם ניתן למצוא בחורבן דווקא הזמנה. הזמנה (שאולי אינה מתאימה לחלקנו) לחיים מתוך תודעה של סוף. לא סוף של קטסטרופה, אלא כזה הכולל הבנה שאנו טועים לעיתים, שזמננו כאן מוגבל, שיש עוד מה לעשות ולתקן בנפש, בבית, בחברה. תודעת סוף שתגרום לנו לומר "ברוך ה'" מדי בוקר, לגייס מאמץ "אחרון", ולהשתתף ברגע זה ובדחיפות, בבניין ירושלים.
Comments