הפטרת פרשת בֹּא – נבוכדנצר עבדִי
- נעמי עיני
- 19 בינו׳ 2018
- זמן קריאה 2 דקות
"הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא--לָבוֹא, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, לְהַכּוֹת, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם." (ירמיהו מ"ו, י"ג)
"שנת 605 לפנה"ס, הייתה שנת מפנה בתולדות העולם העתיק בכלל, ובתולדות ישראל בפרט." כך כותב הרב דוד סבתו באתר בית המדרש הווירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי. "ארבע שנים קודם לכן, בשנת 609 לפנה"ס, החלה להתנהל מערכה ממושכת בין מצרים ואשור לבין בבל, האימפריה העולה. יחסי הכוחות בצפון מסופוטַמיה היו שקולים וקשה היה לדעת מי ינצח בסופו של דבר. בשנת 605 לפנה"ס עלה למלוכה בבבל מלך צעיר... באותה שנה כבש את המעוז המצרי הצפוני..."
לא בִּכדִי, ניצחה בבל את מצרים ואשור. עיון בכתובים מלמד כי נבוכדנאצר, המלך הצעיר, נבחר ע"י הקב"ה, לשמש שליח לביצוע תכניתו:
"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי. הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן... וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב, וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם." (כ"ה, ח' - ט').
לאור בחירתו של הכובש, מתעוררת שאלה לגבי טיבו: האם פעל לזרוע הרס וחורבן ממניעיו שלו, או שמא היה "בורג קטן במערכת" ? ואם לא פעל מתוך זדון – מדוע, לאחר שבעים שנות כיבוש, הוא נענש?
את הביטוי "הבנאליות של הרוע" טבעה הוגת הדעות היהודייה חנה ארנדט, עת סקרה את משפטו של אדולף אייכמן. לדבריה מנגנונים נפשיים-חברתיים ולא רוע, הפכו את הנאצים למכונת מוות משומנת. קביעתה זעזעה רבים ודרבנה את קהילת הפסיכולוגים העולמית (בראשם סטנלי מילגרם (1962) ופיליפ זימברדו (1971)), לבדוק האם בכל אדם טמונה מפלצת אכזרית.
התוצאות לא אחרו לבוא: ציות ואכזריות יכולים להתעורר בקרב אנשים נורמטיביים לחלוטין, בתנאים פסיכולוגיים מסוימים. אך האם יש בכך פטוֹר מקבלת עונש על המעשים?
"אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם... נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה--מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי..." (ישעיהו, י"ד). לא על כיבושיו, כי אם על יהירותו נענש מלך בבל.
איננו מריונֶטה (בובה על חוט), בידיו של בורא עולם! כך מלמדת אותנו ההפטרה. בידנו, הזכות והחובה לקחת אחריות על מעשינו ולנהוג במוסריות ובחמלה זה כלפי זה.
Comments