הפטרת שבת ערב ראש חודש (תזריע מצורע) –עבד נאמן
- נעמי עיני
- 12 באפר׳ 2018
- זמן קריאה 2 דקות
הפטרת השבוע לוקחת אותנו אל סצנות של מתח ומזימה. בן המלך חובר לבן טיפוחיו של אביו ומסייע לו לברר את מצבו הפוליטי ולהימלט על נפשו.
בעד מי אנחנו בסיפור הזה?
נדמה כי ה"טוב" וה"רע", החזק והחלש משמשים כאן בערבוביה וכך גם האמת והשקר, הנסתר והגלוי.
יומיים נפקד דוד משולחנו של שאול. " וְלֹא-דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה, בַּיּוֹם הַהוּא: כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא" (שמואל א', פס' כ"ו). למרות פשט הכתוב, יש מקום להניח שהמלך חשד שדבר מה נרקם מאחורי גבו. חשדו זה התגבר למחרת: "... וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, מַדּוּעַ לֹא-בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם, אֶל-הַלָּחֶם" (פס' כ"ז). "מקומך איתי!" הוא אומר לבנו – "אל תחתור תחתי!" אב ובן אנחנו, ואילו דוד- "בן ישי" הוא, ובמהותו שייך למשפחה אחרת.
תכניתם של דוד ויהונתן הוסתרה גם מפני משרתו של יונתן. "וְהַנַּעַר, לֹא-יָדַע מְאוּמָה; אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד, יָדְעוּ אֶת-הַדָּבָר." (פס' ל"ט) מעניין לגלות כי בשונה מתגובתו החשדנית והערנית של שאול - "לֹא-דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה", לגבי הנער נאמר: " וְהַנַּעַר, לֹא-יָדַע מְאוּמָה". נער תמים זה, מציב בפנינו מַרְאָה בנוגע לביטויה של נאמנות. הוא, בניגוד ל"שחקנים" האחרים, תוכו כבַרוֹ, מכיר את עצמו ואת מקומו, אינו מטיל ספק, לדברי אדונו ישמע וכמצוותו יעשה: "וַיְלַקֵּט... וַיָּבֹא, אֶל-אֲדֹנָיו." (פס' ל"ח)
בחיים ישנם מצבים בהם אנו נדרשים לנאמנות. יש והתנהגויות אלה כתובות ומעוגנות בחוזה או מופיעות כחוק אֵתי, הכרוך בפרופסיה המקצועית (למשל במקצועות רפואת הנפש והגוף ובתחום המשפט), ויש שהן מבטאות "הנחת יסוד" ומעין "קוד" חברתי – תועלתני (בדרך כלל), המשרת חברים בקבוצה נתונה.
ניסיון חיי מלמד אותי שנאמנות הנה ערך נשגב שראוי לחתור להשיגו, אך בפועל קשה מאוד להיות נאמנים לצרכי הגוף, לצרכי הנפש וכמובן זה אל זה, גם כשרצוננו בכך הוא עז.
פעולות אנושיות רבות מוּנָעות ומוסטות על ידי דחפים קצרי טווח, השפעות חיצוניות וחשש משינוי ומצורך בעבודת מידות תובענית.
"עֶבֶד נֶאֱמָןֹ" כונה משה רבינו – נאמנות מחייבת עמדה נפשית של דיוק וקשב פנימי, אך מעל לכל, ענינה תום ועבדות – קבלה פשוטה של המציאות ויכולת אמתית להתמסר. דרך ארוכה לפנינו.
Comments