הפטרת פרשת אמור- משפחה

הפטרת השבוע מוקדשת לכוהנים וללווים ומתארת את היבדלותם מן העם (בלבוש, בנחלה, באכילה ועוד).

נקודת דמיון יש, עם זאת, בין הכוהנים לעם והיא הטומאה למת ממשפחתו הגרעינית: " וְאֶל-מֵת אָדָם, לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה: כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח, וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--יִטַּמָּאוּ." (יחזקאל מ"ד, כ"ה)

איננו בוחרים למי להיוולד ואף לא מי ייוולד לנו. איננו בוחרים גם מי יהיו האחים שלנו. ועם זאת, לאנשים אלה, אנו מחויבים עד יומנו האחרון.

לא מעט פעמים אני מתבוננת במשפחתי שלי ובמשפחות אחרות. ההבדלים בין ילדים והוריהם ובין האחים, ניכרים לעיתים מאוד, במראה ובאופי. עניין זה נעשה מאתגר בפרט כאשר כל אינדיבידואל בוחר את דרכו בחיים. לולא היו אחים, אני חושבת בליבי, ספק אם היו מתחברים אלו עם אלו ומקיימים ביניהם קשר משמעותי. לולא היה זה הבן/הבת – לא היינו מקדישים לה/לו אהבה כה רבה, זמן, סבלנות, דאגות, מחשבה וממון, ומוכנים אף למסור את חיינו למענו/ה.

יהיו ההורים אשר יהיו והאחים – מי שהם, אין הכהן מצווה לאהוב אותם או להסכים עם דרכם, ואולם (לפחות) במותם, חובה עליו להעיד קבל עם ועֵדה על קרבתו אליהם (גם אם מעשיהם גורמים לו עגמת נפש, או אם להבדיל, הוא חש נחות ולא ראוי לידם) ולתמוך ביחידה המשפחתית. בעשותו כך מגדיר הכהן לעם ולעצמו – מחויבות מהי, וגם כיצד נראים בפועל כיבוד הורים, אחוות אחים, סובלנות, הכלה וערבות הדדית.

ענין נוסף שמצאתי בטומאת הכוהנים לבני משפחתם, הוא הצער והנחמה. בראות העם את הכהן שלו, נציגו בעבודת הקודש, אבֵל, הוא הופך עבורו נגיש ו"אנושי". יתרה מזו, בנקודת זמן זו, בכוחו של כל אדם מישראל, להעניק לכהן לא קרבן ובושה שבהודאה על חטא, כי אם כתף ומילות נחמה. ובאשר לכהן- בהיטמאו לבני משפחתו, גדל הסיכוי שיבין את נפש ישראל. כמותם, ישמע גם הוא את הקולות, יחווה את המראות, יזיל דמעה על פני קבר פתוח, יתקרב אל הגוף ואל ארעיותו ויעמוד נפעם מול עוצמתה של הנשמה האלוקית הטמונה בכל אדם ועומקו של הגעגוע.

שייכות, מרחק, ערֵבוּת וקרבה, מזמן הקב"ה לכוהנים - תמהיל הכרחי להולדת אדם, שליח ציבור, ועובד ה', באהבה.

#הפטרתאמור #פרשתאמור #הפטרתהשבוע #פרשתהשבוע #חומשויקרא #נעמיהפטרה