לתת את הרכב

לתת או לא לתת? ואם כן למי מביניהם? וכמה? והאם "לעמוד דום" ולוותר מרגע הפצעתם של הצאצאים בבית על יכולת התנועה שלי והאפשרות ליציאה ספונטאנית?

שני נהגים יש לנו בבית ושניהם עכשיו חיילים.

כאשר הם מגיעים הביתה, הם רוצים לבלוע את העולם ולהכניס לו"ז שבועי שלם לפני שבת ועוד אחד – לאחריה.

"מתי את חוזרת הביתה?" יגששו בעדינות כשאני לא נמצאת. או: "יש לך תכנונים מיוחדים להיום, אמא"? ואני שמתפתה בכל פעם להשיב לשאלה כפשוטה, מבינה, תוך כדי דיבור כי – החיים שלי מעניינים, אבל הרכב הזמין והאפשרויות הגלומות בתא הדלק ובמנוע שלו – מרתקים פי כמה.

אני לא אוהבת שמשתמשים ברכב שלי. שונאת לגלות שקית מקומטת של חטיף על המושב, פחית קולה ריקה, סנדלים זרוקות או גיטרה בבגאז', פס תחתון של דלק (בתחום זה יש שיפור ניכר, אבל לא התאפקתי מלכתוב), ניתוק של הפלאפון ממערכת האודיו של הרכב, שינויים בתחנות הרדיו, שריטה קטנטונת וגזעית על דלת תורנית. וכשמפציע מעת לעת דו"ח שמתעד עבירה תנועה שנעשתה בשמי, עת נמתי את שנת היופי שלי, אני חושבת להתפוצץ.

אבל,

אני כן אוהבת לאפשר. לסייע להם לפגוש, להספיק (פתאום לכל דקה יש משמעות), להרגיש קצת חירות ועצמאות, להסיע חברים, ליהנות. ואם שניהם רוצים בו זמנית – שיסתדרו ביניהם.

כך או כך, אני דואגת. דואגת שיסעו מהר מדי, שיהיו עייפים בנהיגה, שיהיו חשופים לנהגים מטורפים... דואגת מהטרמפ שאולי ייקחו, מהאפשרות שיפסידו את האוטובוס האחרון, שיקלעו חס ושלום לפיגוע (כאילו שרכב פרטי הוא בטוח)... מאושרת לשמוע, רגע לפני שהעיניים נעצמות את צלילי המכונית המתקרבת לחניה ואת דימום המנוע וסיבוב המפתח במנעול.

***

סוגיית הרכב שמה לפתחינו שלב מורכב בהורות, שלב בו אנו מתקדמים בסולם שחרור השליטה ומציידים את הילדים בפצצת אטום –אמצעי שפותח בפניהם אפשרויות רבות ובו זמנית חושף אותם לסכנות.

כשאני חושבת על זה - גם הפלאפון מהווה פצצת אטום. וגם הגיוס לצבא ומדי צה"ל שהפכו מגנט למעשי איבה. והחיים במדינה שלנו? מה הם אם לא אבקת שריפה- צירוף מזוקק של כוח ועוצמה, המהול בחוויה של סכנה קיומית מידית?

כיצד, אם כן, מתנהלים?

כשאיני יודעת כיצד להכריע – אני מתייעצת עם א. זה שעמו בחרתי לבנות את חיי. כשעצתו אינה מקובלת עלי, אני מודה לו בנימוס על כך שסייע לי לגבש ולחזק את עמדתי.

בגדול, אני מוצאת שסוד ההתמודדות הנו תמהיל של שחרור, החזקה ("שים לב למהירות, סע עם חבר, אשמח לעדכון כשתגיע ל.., על הדו"ח הבא אתה משלם) ואמונה בבורא עולם.

"תהנה", אני מאחלת לבן הנחפז ליציאה. ו- "תזהר"- הוא משלים אותי ומחייך. "אל תדאגי אמא", מוסיף בביטחון. ואני – מתפללת עליו ועלי: עליו – שאכן יהיה בטוח ויחזור בשלום, ועלי - שאלמד ממנו פרק בהלכות אופטימיות ושיעור בסוגיית הביטחון.

#נעמיעיני #לתתאתהרכב #התמודדותעםנוער #נהגחדש #נהגצעיר #מפתחותרכב #פסיכולוגיתחינוכית #פסיכולוגיתנוער #נוער #נסיעה #נהיגה