קייטנת אימהות באמצע החיים

מאז ומעולם הייתי אדם עובד. משרה מלאה. מינימום. מחוץ לבית. ובעת פרוץ הקיץ – נשלחו ילדיי לקייטנות מסוגים שונים. היו אלה "מפעלים חינוכיים" של המועצה שהתקיימו במבנה הלימודים הקבוע וכללו שוקו ולחמנייה, שירי מורל, הפעלה חינוכית, ואירוע שיא של טיול ללונה פארק או לסופרלנד. גחמות יוצאות דופן, הביאו אותנו פעמיים לשליחת הילדים לקייטנות פרטיות, האחת שעניינה מחנאות (אספנו את הצאצאית באמצע לינת לילה, לאחר כוננות ממושכת ומילות הרגעה כל רבע שעה) ובאחרת – הרהבנו עוז וזמן ודלק ורשמנו את אחד הצאצאים לקייטנה בגן החיות בירושלים. שתיהן הציעו משהו קצת שונה, אך לא סחפו להרשמה לשנה נוספת.

בילדותי הירושלמית, נשלחתי גם אני לקייטנות. אז, בימי קדם, לא היה "בית הספר של החופש הגדול", ומאחר ולא גרנו ביישוב, העיר כולה הציעה את שירותיה לאזרחיה הצעירים. איני מצליחה להתחקות אחר חוט המחשבה של אמי (אולי הכנה לחיים??), אך אוכל להצהיר בפה מלא – היא היתה מקורית! ימי הקיץ, הפכו עבורי אטרקציה מטלטלת (לטוב ולרע) ובלתי נשכחת וחשפו בפני שלל אפשרויות (חלקן הזויות) לפיתוח עצמי: קייטנת מוזאון ישראל (הייתי בקבוצת הדינוזאורים), קייטנת טניס (חטפתי סימנים כחולים מתותח הכדורים), קייטנת תפירה (תפרתי נחש/ תולעת, שצמר הגפן ביצבץ מתוכה תדיר ועיני הכפתור היו שמוטות ומשוחררות דרך קבע) וגולת הכותרת – קייטנת בישול של תנובה.

מקייטנה זו זכור לי שמדי פעם היו שולחים תמונות (כאלה שצריך לפתח בחנות הצילום והן בשחור לבן) להורים, המראות אותנו, משתתפי הקייטנה, חגורים בסינר ומציגים לראווה את תוצרת מעשי ידינו. באשר לי, התבקשתי, על בסיס קבוע, לשאול מאסנת המוכשרת את העוגה או המאפה שהכינה בקלילות טבעית ובהנאה, על מנת שאחייך בסמוך להם ואשדר למולידיי שכספם לא הונח על קרן הצבי...

במבט-על אוכל לומר, שלפני ואולי בגלל הקייטנות איני ספורטאית מהוללת, תופרת דגולה ובוודאי לא בשלנית ואת האהבה למוזאון קבלו, איכשהו, ילדיי תוך שהם מותירים אותי הרחק מאחור.

"אנחנו מארגנים קייטנת אמהות. רוצה להצטרף?" כך הפתיעה אותי חברה לפני שלוש שנים. פרץ של אמהות מאוחרת גאה בי והביא להחלטה כי לבת הזקונים שלנו מגיע יחס אישי וקיץ מקורי ונעים.

האם זה הזמן שהתפנה? הרצון לחסוך בכסף? הצורך בהצעת אלטרנטיבה אחרת למיזמי האזור? הללו חברו, יש להניח, לרגש האמהי, למצבור רגשי האשמה על שעות ההיעדרות לאורך השנה מהבית ולחרדה המזדחלת בנוגע לקצב בו הילדה גדלה ועוד מעט תעזוב את הבית...

וכך זה התחיל. 10 אמהות, 20 בנות חמודות, ולכל אמא - אחריות מלאה על שני ימי פעילות (8:30 עד 13:30). מסתבר כי יש כאן אלמנט מנצח. כשרון (מה אני עושה היטב), הנאה (ממה אני נהנית) ומשמעות (מה תחווינה הבנות ביום הזה) חברו להם ויצרו שילוב של ימי בית וחוץ, בעלות יומית ממוצעת של 30 ₪ ליום שכוללים – שחיה בבריכה פרטית וציבורית, הטבעת ציפורים, ביקור בכנסת, אמנות רחוב, הליכה לקולנוע, הכרות ומפגש עם בעלי חיים, יום מים, יום תסרוקות, יום התנדבות, לילה אתגרי עם האבות (כן.. אלה שהולכים כל יום לעבודה ועדיין לא שחררנו אותם ואת עצמנו מסטיגמות חברתיות), ועוד ועוד. ומעל לכל – נוצרת כאן קבוצה מגובשת ומכילה ואנו, האימהות, זוכות לראות את הפשושיות בזמן אמת.

אודה כי בסוף כל יום ישנה שמחה שהסתיים ובטוב. ואשתף שאני לומדת עד כמה צריך להשקיע בחינוך של בני הדור הצעיר להושטת יד (השתתפות בסידור הבית, ניקיון של איזור הפעילות), וכמה חשוב לאפשר להן עצמאות (בהכנת ארוחת בוקר, במשחק חברתי ועוד). אני מתבוננת גם בתפילה שכל אחת סגלה לעצמה, ביופי הטבעי שלהן, בשמחת החיים, ובאופנים בהם הן מתייחסות זו לזו, מגיבות לתסכול או לתחרות ועוד.

גיל האמצע זימן לי ולבתי מפגש קייצי - חינוכי מרגש של הרגע האחרון. עכשיו אפשר קצת לנוח עד שהסטטוס ישתנה ואתבקש לסרוג גרביים ולנדנד פעוטות בעריסה...