בדיוק באמצע – שלום כיתה א', וב' וג'.
- Admin
- 4 ביולי 2017
- זמן קריאה 2 דקות
להיות באמצע החיים משמעו להיפרד מ"הקצה התחתון" של גידול ילדים, היינו לסיים עם גן הילדים, עם כיתה א', עם בית הספר היסודי ואף (למתקדמים שבינינו) עם התיכון והבגרויות.
יש מאתנו השמחים על כך וחשים כי נטל (בעיקר פיסי, כולל שעות שינה אבודות, הסעות והכנת סנדוויצ'ים) ירד מהם.
אחרים חשים צביטת תסכול קלה עד בינונית.
קבוצה שלישית, לה בחרתי להקדיש טור זה, מתקשה מאוד להשלים עם העובדה שהילדים גדלו.
ארשה לעצמי לעשות הכללה גסה ולהניח כי קבוצה זו מונה יותר נשים מאשר גברים. הכללה זו נשענת על טיעונים שאביא בהמשך ורלבנטיים לנשים במיוחד, וכן על העובדה שגברים, גם כאלו החשים קושי רגשי, אינם נוטים לדווח על כך באופן פומבי ופונים הרבה פחות לקבלת תמיכה מקצועית סביב משברים מסוג זה...
נשים נוטות, ככלל, להעניק לסיומים שונים בחייהן ולגדילתם של ילדיהם בפרט, משקל פסיכולוגי של אבדן: לא אגדל עוד ילד ברחמי, לא אניק, לא אחזיק ביד קטנטנה ואייצב את גופו בצעדיו הראשונים. תחושת אובדן זו מלווה לא מעט מהן סביב גיל 35 (באוכלוסייה הדתית) ומתבטאת במצבי קיצון, בדכדוך נפשי ממשי, המצריך התערבות רפואית.
לתפישתי, הקושי להיפרד מגידול פעוטות, כרוך באיום הפסיכולוגי על זהותנו כ"אם כל חי". כאשר איננו יולדות עוד או מיניקות, הרי שנבצר מאתנו לממש ייעוד מרכזי (טבעי ודתי) שלשמו באנו לעולם. תופעה האוחזת ומשמרת את ה"ייעוד" הנזכר, ושאינה נדירה בקרב האוכלוסייה הדתית (ופעם התקיימה במבנה המשפחתי של מגורים בחמולה), היא נישואי הילדים בגיל צעיר יחסית כאשר ההורים נכנסים לסבתאות כשהם בני ארבעים וקצת או מציאות בה האם יולדת בסמוך לבתה הבכורה.
וישנו גם עניין הגיל: אין זה סוד כי החברה המערבית מפלה בין גברים לנשים מבחינת תפישתה את הגיל המבוגר - כיתרון, במיוחד בתחום התעסוקה. מחקרים מצביעים על כך שנשים מסיימות קריירות שונות, בפרט כאלו שמצטלמות בתקשורת, בגיל צעיר יותר מגברים, בשל סובלנות חברתית נמוכה יותר להתבגרותן הפיסית (אני מקווה שמועמדותה של הילרי קלינטון לנשיאות ארצות הברית, תשנה משהו בעניין). בהקשר זה, לתפישתי, אנו, הנשים, נוטות לחשוב או לקוות (לאו דווקא באופן מודע) כי כל עוד נמשיך לבצע פעולות הכרוכות בטיפול בילדים צעירים, נוכל להחזיק בנכס הקרוי נעורים ובתחושת החיוניות שהוא מעניק לנו.
מזווית הפוכה, גידול ילדים, עד לעשורים האחרונים אפשר לנשים שרצו בכך להישאר בד' אמות הקהילה ולהימנע מהתמודדות ובפרט מביקורת ומכישלון אפשרי הכרוכים במפגש עם עולם זר ותחרותי ופיתוח קריירה חיצונית תובענית[1].
***
לא קל אם כן להיפרד מגידול פעוטות. כמו לידה, גם ההתבגרות של ילדינו, מותירה בנו סימני גוף ונפש ומצריכה עבודה נפשית ובעיקר מנות גדושות של גמישות, פרגון, קבלה עצמית ויכולת "לשחרר".
חשוב לציין כי בסופו של יום, רובינו מצליחות להכיל את הפרידה, ליהנות משלבי החיים השונים ולחוות את צמיחתם של הילדים כעובדה טבעית, מרגשת ואף כהישג נאה שיש לנו חלק בו.
רובינו גם מוצאות כי שלב זה של ההורות הנו פתח לאתגרים חדשים הכרוכים בליווים של המתבגרים היוצאים אל העולם והזדמנות לפגוש את עצמינו מחדש ולהרחיב את זהותנו האישית והמקצועית, כמו גם את השקפתנו וגישתנו לחיים.
[1] מגמה זו פוחתת כאמור, עקב צרכים כלכליים (צורך בשני מפרנסים במשפחה) ובמקביל למגמות פמיניסטיות המצדדות בנוכחות נשית וב"הגשמה אישית נשית" בכל ענפי התעסוקה והחברה. בשל הנ"ל, נוצר מצב אבסורדי בו גידול ילדים יוצר בדור הנוכחי, תסכול בקרב לא מעט אימהות צעירות ה"נאלצות" להישאר בבית בחופשת לידה, או לעבוד במשרה חלקית ולהיפלט עקב כך ממרוץ ההישגיות.
Bình luận