לאבד הורה
- Admin
- 4 ביולי 2017
- זמן קריאה 2 דקות
אִמִּי מורתי
אִמִּי מּוֹרָתִּי
בְּחַיֲיִך לִמַּדְתּ אוֹתִי
אַהֲבָה
במחֲלַתֵך לָמַדְתִּי מַהִי
גְּבוּרָה
בְּמוֹתֵךְ לוֹמֶדֶת אֲנִי
גַּעְגּוּעִים[1]
כשאנחנו באמצע החיים, בדרך כלל אנו גם מתייתמים. זוהי דרכו של עולם.
ליתמות קודמת לעיתים תקופה של הדרדרות בריאותית של ההורה, המגייסת אותנו לסייע ולכלול את ההשקעה בהורים בלב ובלו"ז השבועי. תקופה זו הנה מורכבת מבחינה רגשית ולרוב נעשית אפשרית לעיכול רק זמן רב אחרי פטירתו של ההורה.
מצב אחר הוא פטירתו של הורה באופן פתאומי. אז, נוספות לעיתים לאבל גם תחושות הפתעה, תסכול, כעס או החמצה עקב חוסר "סגירה" של מעגלים וקצוות. "לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו", "לא הספקתי לבקש סליחה", "מעולם לא פתחנו בינינו את הנושא הכאוב ההוא". יש "המתנחמים" במוות פתאומי, ביודעם שנחסך מיקירם סבל ממושך.
כך או כך, במות הורה אחד או שניהם, אנו נשארים לבד ועם כאבי "פאנטום" חזקים (כאב הפנטום, או "כאב רפאים", הוא כאב שחשים קטועי איברים בחלק של איבר שנקטע).
בני המשפחה שלנו מתבוננים בנו במהלך תקופת האבל. רובם מסוגלים להכיל את "רכבת ההרים" הרגשית ואת הדחף להספיק הכל כאן ועכשיו, יחד עם הרצון לעצור ולהתכנס, את הצורך שלא להשתנות יחד עם נחישות לערוך שינוי בקריירה, בבית, בתספורת, בסדרי עדיפויות, את המחשבות על החיים וגם את אלה שעל המוות... כל תגובה לגיטימית.
גם בני הנוער שלנו צופים בנו ומתחילים לעבד נתון חדש: הוריהם, כלומר אנחנו, לא יהיו כאן תמיד.
אבדן הורה הנו ציון דרך משמעותי בחיים, שהשלכותיו מגוונות מאוד וכוללות טווח תגובות רחב, עד קיצוני: מהדרדרות בתפקוד (עד כדי דכאון) ועד עיבודו לטריגר לתהליך של שינוי וצמיחה.
יתומים רבים, גם אלו שבאמצע החיים, מתארים את אובדן ההורה כקו פרשת מים. יש "לפני" ו"אחרי", כשחווית האובדן משפיעה על מגוון תחומי חיים (הורות, זהות אישית, קריירה, פיתוח תחביבים, קשר לקב"ה, זוגיות ועוד).
אשתף כי מאז שאמי נפטרה (כמעט שמונה שנים), אחיותיי ואני נפגשות זו עם זו פעם בשבוע, ביום ובשעה קבועה, להליכה או לארוחה משותפת. מפגשים אלו נקבעו מיד לאחר השבעה כאשר אמרנו לעצמנו שאם יכולנו לפנות זמן לצורך טיפול באמא, הרי שנוכל לעשות זאת אחת לשבוע זו עבור זו. מאז, אנו מכירות יותר, וגם קרובות ואוהבות יותר.
נוכחות
כפסיכולוגית וכן כבת שהתייתמה מאם, אני סבורה כי הנפטר נוכח ומלווה אותנו לאורך כל החיים. "מה היא היתה אומרת על זה?". "לאיזה כוון (תעסוקתי, אישי) הוא היה מייעץ שאפנה?" "האם החלטה זו היתה מקובלת עליה?" שאלות מסוג זה אינן חריגות לאחר פטירתו של הורה, ומחקרים מעלים כי המוות אינו מונע בעדינו לרצות בקשר ותמיכה עם ההורים וגם לשאוף (בכל גיל), לרצות את אבא ו/או את אמא ו"לגרום להם נחת". שאיפה זו, המושרשת בנו מילדות, מסתבר שאינה ילדותית כלל, באשר היא משרתת את הצורך האנושי לשייכות ו"אישור" חברתי. להיות הבן של או הבת של, הופך באמצע החיים (בדרך כלל) בשונה מגיל ההתבגרות, לזכות ומקור לגאווה.
אחתום את דברי הפעם, ב"טיפ" לניחום אבלים:
בעת ניחום אבלים - דברו על החיים ולא על המחלה והמוות.
כשאתם באים לנחם, או כשבאים לנחם אתכם, נסו שלא להתפתות לעסוק בפרטי המחלה והפטירה. ספרו סיפור או בקשו לשמוע סיפור על הנפטר החושף משהו מאישיותו או מערכיו, אותו תוכלו לקחת עמכם הביתה. אם כך תעשו, הרי שעולמכם התעשר.
[1] שיר זה נכתב לזכרה של אמי, רבקה יפה ז"ל, שהשיבה נשמתה לבורא בד' באלול תשס"ח.
Comentários