מתבגרי עורף ופנים

מאחר ובהתמודדות שלנו עם המתבגרים ועם אתגרי גיל ההתבגרות עסקינן, ברצוני לדון הפעם בתופעה מוכרת ומכאיבה של הפניית עורף מצד מתבגרים כלפי הוריהם כביטוי של התנגדות נקודתית או מתמשכת, או בחירה בדרך חיים אחרת מזו שחונכו על ברכיה.

בהפטרת פרשת מסעי ישנו פסוק כזה: "... כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ." (ירמיה, ב, כ"ז)

עם ישראל בורח מאלוקיו, קובל ירמיה הנביא בשם ה'. והמתבגרים? – גם הם לעיתים אינם קשובים להדרכת הוריהם ולאופן בו מתנהלת המשפחה, מסרבים ומתעקשים להתרחק, או אפילו מאיימים "לנתק את הראש מעמוד השדרה."

תחושה של פיצוץ בלתי נמנע עומדת באוויר.

***

במה נכשלנו? מדוע הוא עושה זאת לעצמו? שואלים הורים פגועים וכואבים, הנאנקים תחת משא גיל ההתבגרות. ידענו שקשה לו ושהוא לא מסכים עם הדרך שלנו ותופש אותנו כמיושנים, אולם מדוע הוא בוחר להכאיב ומסרב להישיר אלינו פנים ומבט? ומה לגבי ה"דרך ארץ" שהקפדנו ללמד בבית? האם תם עכשיו הקשר בינינו? ובינו לאלוקיו, האם תמה האהבה? ואולי מה שחשבנו שהיה, ומי שחשבנו שהוא, ואנחנו, הכל אחיזת עיניים היה?

בהקשיבי להם (ובאופן פרדוקסאלי, גם לבנים שנאבקים ומרגישים נעזבים), אני מזהה וכואבת את הרגע הזה בו ההווה מעמיד את העבר בסכנה ומאיים למוטט הכל. אולם זה לא הזמן לחלוק תובנות. כאן מתאימה שתיקה.

מאוחר יותר, אציע להם פרשנות אחרת לעורף הזה, המופנה במקום פנים:

בעוד ההתנהגות הגלויה של הפניית העורף נראית חד משמעית, ניסיוני המקצועי מלמד שעל פי רוב יש בה גם רובד סמוי החושף תנועה מורכבת של "רצוא ושוב" שכרוכים בה דבר והיפוכו, משיכה ודחיה - מזהות, ממערכת יחסים משמעותית, מהקב"ה, מאמת/ סוד גדול, ממימוש עצמי ועוד.

" כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף" , אומר ירמיהו. ואולי הכוונה כאן אינה רק לריחוק, אלא גם לקרבה (פנו ולא הפנו, אלי ולא ממני). אולי גם בעורף אפשר וראוי למצוא קורטוב של פנים? תמיכה לפרשנות שכזו מצויה בהמשכו של הפסוק - " וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ." יודע הקב"ה כי בעת צרה נראה לו פנים ואין כאן עדיין ניתוק סופי. גם אנו ההורים לעיתים חשים בזאת, עמוק בפנים לגבי המתבגרים ה"מורדים".

אם נמשיך בקו מחשבה זה, הרי שהביטוי " כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף", אינו חייב להתפרש על ידינו רק כמבטא תוכחה על מצב רע ואסור, אלא ניתן לפרשו גם כמשקף מציאות חינוכית או אמונית שכיחה ומורכבת המאפיינת את יחסי האדם עם אלוקיו ובהתאמה, את יחסי הבן עם הוריו: התנגדות (מודעת ולא מודעת) לקבלת מרות, המלווה בו זמנית בכמיהה עמוקה לקשר, מאבק נפשי ומעשי יומיומי, של כולנו, בין מרחק לקרבה, בין עורף לפנים, שאנו נתבעים להתמודד עמו ולהתגבר כארי.

חברה טובה שלי, חוזרת בתשובה, אמרה לי פעם מתוך תובנה עמוקה שהקושי של רוב האנשים ושל "הדתיים מלידה" בפרט, הוא שהם חיים בפחד: מה יהיה אם הוא יעזוב, אם היא תתרחק. העולם יתמוטט, הם חושבים, והכל ילך לטמיון. דרך האמת תיעזב. "אני שהייתי בשני המקומות", היא אומרת, "כבר לא פוחדת. אני יודעת שהאמת והטוב מצויים במקומות שונים ואפילו מפתיעים. המילה "אסון" יצאה מהלקסיקון."

גם בעורף אפשר למצוא פנים, אני לומדת ממנה. מצב של מתח חריף ומתמשך עם מתבגר, או עזיבה שלו את הבית/ הדרך החינוכית, המזעזעת את אמות הסיפים, יכולים להוות טריגר לבירור אישי של ערכינו וסדרי העדיפויות שלנו (ההורים) בחיים, ולתהליך של תיקון והתפתחות.

מתבגרים, כמו כולנו, זקוקים לחום ואהבה. אנו, ההורים נדרשים להתאמן בשחרור שלהם מאתנו ובמתן אמון. עלינו גם להציב להם גבולות ולייצר תרבות ביתית ונוכחות, שתשקף את הערכים שאנו מחזיקים בהם ומחנכים לאורם.

ועם כל הכוונות הטובות והמאמץ, חשוב לא לשכוח שבעצם מעולם לא היתה בידינו השליטה באופן בו יתפתחו הילדים שלנו. גם אם עשינו את המרב, הרי שמדובר במקסימום שליש (שלושה שותפים לו באדם) והשאר- אמן, ויהי רצון.

#אמצע #ביתספר #תיכוניסטים #נוער #מתבגרים #גילהאמצע #נעמיעיני #נעמי