הם מסתדרים לבד...

כרגע חזרתי הביתה, קצרת נשימה, עם דופק מואץ ומצפון מיוסר וגיליתי שהם מסתדרים מצוין בלעדיי.

שקט בבית. כל אחד עסוק בשלו: הוא קורא, היא עם אזניות על אוזניה, ידיה מקלידות על המחשב והשלישית מתארגנת ליציאה לבת מצווה. הקטנה מתקשרת לסלולארי שלי כשאני מניחה את התיק בסלון, ומבקשת לישון רק הערב, אצל חברה. היא מבטיחה שתתכונן שם להכתבה ושתסתדר עם הבגדים והכל.

"הגעתי!" אני פונה אל המתבגרים. "אמא כאן". הם מרימים מבט, מחייכים אלי (במקרה הטוב) ו...זהו.

חבל שלא נשארתי בעבודה, חולפת בראשי מחשבה ראשונה. מיהרתי כל כך לצאת והשארתי המון משימות לא גמורות.

אני מרגישה מיותרת. ואפילו טיפה נטושה.

***

יש שלב בחיים בו הילדים שלנו נעשים עצמאיים. עצמאות זו נכרת במגוון תחומים כמו – אינטימיות פיסית שהם מבקשים לעצמם (שומרים על פרטיות ועל מרחב אישי), התארגנות אישית וכלכלית (מכינים לעצמם אוכל, אורזים לבד בגדים וציוד, עובדים בעבודות מזדמנות, קונים בגדים לעצמם), בניית מעגל חברתי משמעותי, מפגש עם החברה הכללית (גלישה באינטרנט ובפייסבוק, קריאת ספרים, מפגש ושיח עם בני נוער שונים, התנדבות בארגון חברתי כזה או אחר) , גיבוש זהות דתית- ערכית, עיסוק ביצירה (כתיבה, נגינה, אומנות וכד') ועוד. לשלב זה פיללנו אנחנו, ההורים, זמן רב, ואולם כשהוא מגיע – הוא מאתגר, אותם וגם אותנו.

כשהילדים מסתדרים בלעדינו, "שעון החול" של ההורות, מתנער ומציב בפנינו עובדה. עוד מעט והם אינם כאן. לא יחלוף זמן רב ויצאו למכינה/ מדרשה, יתגייסו לצבא, ילכו לישיבה, ללימודים, יתחתנו... חמיצות של פרידה מורגשת באוויר.

הזמן רץ ואנחנו רוצים להספיק להרגיש אותם יותר, להתבונן בהם ארוכות, לצחוק, לחבק ולגדל. על המון דברים עוד לא דברנו, ומה עם הלימוד המשותף שרצינו לעשות? ואולי היינו צריכים לא להיענות לקידום האחרון או למשרה המלאה ובמקום זה היה נכון לבשל יותר, לנסוע איתם לטיולים או סתם להציע עזרה ולגלות שותפות והתעניינות גדולה יותר בחיי היום יום שלהם? האם טעינו? האם נותר זמן לשינוי? האם ניתן בכלל לתקן?

כשהילדים מתבגרים גם מתפנה לפתע זמן. עובדה זו "תופשת" רבים מאתנו, בלתי מוכנים: מה עושים עכשיו בלי ה"אמא /אבא אתה/ה יכול/ה לעבור דרך.. להזמין לי...לתקן.. לבוא רגע?" האם הזמן מתחלק רק בין הבית או העבודה, או שיש עוד משהו בחיים? נשאל את עצמינו. האם יש לנו תחביבים בכלל ? ולקרוא ספר סתם כך לפנות ערב על הספה בסלון, ולא רגע לפני שנרדמים, זה "מותר"? ואת מי צריך לשאול?

וישנו גם אתגר הזוגיות. כשילדינו גדלים אנו מבינים כי לא ירחק היום בו נשאר רק שנינו בבית. האם אנו מחכים לרגע הזה? חוששים ממנו? עד כמה היסודות יציבים ומה צופן לנו היחד ה"ישן- חדש"? ואיך הוא/ היא מתמודד/ת עם העובדה שהילדים נעשים גדולים ועצמאיים ועם השינוי המתרחש מתחת לאף?

***

עצמאותם של הילדים מהווה שינוי והפרה של סטטוס קוו. חוויה שבמקביל להיבטיה החיוביים (הם לומדים להסתדר) גלום בה פוטנציאל של אי שקט ואף איום (הם לא צריכים אותי יותר). התפישה העצמית, ההורות והזוגיות מחייבות כעת חישוב מסלול מחדש, ומאמץ של הסתגלות ודיוק.

איך, כמה ומתי? על כך ועוד, נדבר בהמשך.

#הוריםלנוער #הורים #הורותוקריירה #נוער #התמודדותעםנוער #נעמי #נעמיעיני #גילהמעבר #גילהאמצע #אמצעהחיים