בין הצירים והמיצרים - לידה שקטה

ימים קשים מתרגשים עלינו. ימי צער ולחץ בין תמוז לאב.

באווירת הימים הללו, בחרתי לעסוק הפעם במיצר אנושי, בעל ביטוי פיסי ונפשי המכונה: "לידה שקטה"[1].

"לידה שקטה" הוא מונח עממי המתאר לידת עובר מת כתוצאה מהפסקת הריון יזומה או של מוות טבעי מסיבות שונות. מונח זה בא להבדיל בין לידה של תינוק שאינו בחיים ללידת תינוק חי, שאחד ממאפייניה הוא בכיו של הרך הנולד. הסטטיסטיקה בישראל עומדת על חמש לידות שקטות מתוך אלף לידות.

עם ישראל כרוך אחר הילודה. "הבה לי בנים ואם אין, מתה אנוכי" (בראשית ל') קבלה רחל לאישה יעקב. ורחל המשוררת כתבה: "בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון..." אימהות ומשמעות כרוכות זו בזו. והנה – ההיריון, השמחה והחלום – מתנפצים לרסיסים עם לידתו של עובר שלא זכה לחיים.

ואז באה שתיקה. לא רק זו של התינוק, כי אם של החברה. שתיקה של תדהמה וזעזוע משבירת התבנית המוכרת/ ההסכם הלא כתוב עם בורא העולם לפיו לידה משמעה הבאת חיים ותקווה לעולם, ולא – מוות!

ומבוכה: מה אומרים לזוג צעיר שמאבד תינוק וחלום? האם לבקר ולנחם? להביא מתנה לאם שעברה לידה ממש אך שבה הביתה בידיים ריקות?

ומתעוררת גם חרדה: מה אם אסון כזה יקרה גם לנו? והאם ניקח על עצמינו סיכון של היריון נוסף?

בעוד אנו מוצפים תדהמה, מבוכה, צער וחרדה, חווה הזוג השכול בעיקר בדידות קשה.

"אנשים לא מבינים מה שעובר עלינו", הם משתפים. "הם מנחמים אותנו בדברי הבל" כדוגמת: "את עדיין צעירה. יבואו/ יש לכם עוד ילדים " או "התינוק הזה, כנראה היה פגוע ומוטב שלא נולד".

"כבר בבית החולים הרגשנו לבד". הם מספרים. "עוד לא התאוששנו מההלם וכבר התבקשנו לקבל החלטות שילוו אותנו כל החיים, בנושא תיעוד, קבורה ועוד. האם להביט בבן/ בבת לו חיכינו כל החודשים הללו? האם לצלם אותו/ אותה ולשמור לעצמנו את קלסתר פניו? האם ללוות אותו/ה לקבורה ולטפל בסידורי הקבורה או לבחור להעביר את האחריות לכך לידי צוות בית החולים?"

מאיפה כל זה "נחת" עלינו? אנחנו לא מבינים דבר במוות... ומה "נכון" לעשות? ואיך לא ידענו על התופעה הזאת קודם?

מספרת אם אמיצה (מתוך פוסט המפורסם באתר "לידה שקטה"):

"איבדתי את הבנות הבכורות שלי, תאומות זהות בעודן ברחם וילדתי אותן בלידה שקטה. עד לאותו הרגע לא שמעתי מעולם את הביטוי לידה שקטה ולא הבנתי את משמעות הדבר, ללדת תינוק מת, למרות שבדיעבד הייתי מוקפת בנשים שאיבדו תינוקות בשלבים שונים של ההיריון. למה לא שמעתי על כך? איך קרה שהנושא הזה של לידת תינוק מת הפך לטאבו? זו שאלה שמעסיקה אותי רבות."

"...כשאני פוגשת שכנה, בשיחה עם לקוח או בתור לקופה בסופר מגיעה השאלה: "כמה ילדים יש לך?" הנשימה שלי נעתקת. ...אני רוצה לענות שיש לי חמש בנות... אני מסתכלת על השואלת ויודעת שזה יותר מידי בשבילה... לעתים קרובות אני פשוט לא אומרת כלום ואחר כך אני מרגישה רגשות אשמה. איך אני יכולה לבטל את קיומן בכזאת קלות? להתנהג כאילו הן לא היו מעולם?"

הפן ההלכתי

התמודדות עם לידה שקטה ואובדן הריון מעלה גם שאלות הלכתיות ורוחניות שונות. הרב אברהם סתיו שחווה עם אשתו בתיה- לידה שקטה, חיפש תשובות בספרות התורנית וחיבר ספר הלכתי- הגותי , רגיש ושווה לכל נפש, המכוון לנושא זה, בשם "כחלום יעוף – התמודדות עם אבדן היריון".

תמיכה, תמיכה ועוד תמיכה

הורים אהובים ויקרים. בתהליך איטי, אנו, בני המשפחה, החברים והחברה כולה, לומדים להכיר, לשים לב, להכיל ולתת מקום לאובדנכם. זה ייקח עוד זמן. אך המסע לעבריכם -לעברינו, כבר החל.

ולמי שמתאים, ישנן קבוצות תמיכה:

" המפגש עם אימהות אחרות שאיבדו תינוקות חיזק אותי וגרם לי להבין את גודל השינוי שחל בי ובחיי. כשתינוק נולד מת זה משנה אותך עד עמקי נשמתך. השאלות והחששות שעולים בעקבות החוויה, הקנאה באימהות אחרות או בנשים שמלטפות את הבטן ההריונית שלהן באדישות, מתלוננות על צרבת או עייפות, האופטימיות שאיננה עוד..." (מתוך אתר "לידה שקטה")

בימי בין המיצרים, הכאב והמצוקה נוכחים ומכבידים. אך דווקא מתוכם, הקריאה לבורא עולם נשמעת חזקה וצלולה מתמיד.

[1] תמצית הדברים לעיל הופיעו לאחרונה במגזין "פנימה".

#תשעהבאב #ביןהמצרים #אבל #לידהשקטה