מסע לפולין – מסע לחיים

בתגובה למאמרו של הרב רפי אוסטרוף בנוגע למסע הזיכרון לפולין, קראתי אותו בעניין רב, ועם זאת למרות הזעזוע מהמצב המתואר והסכמה שלי שיש לשנותו בדחיפות, אני חולקת על מסקנתו העיקרית מכל וכל.

ראשית, אני סבורה כמותו כי ליציאה למסעות לפולין ישנה חשיבות חינוכית גדולה. המפגש הבלתי אמצעי עם המקומות בהם התרחשו הזוועות הטבולים בנוף מלבלב או קפוא, ההליכה ברגל על פסי מסילה, ראיית פרטי הלבוש, המשרפות, בורות ההריגה, ולהבדיל- חשיפה לשרידי היהדות ועושר חיי הקהילה והתורה שאפיינו את פולין שלפני המלחמה, עם כל המורכבות הפסיכולוגית שהוא מזמן, הרי שבאמצעותו מתאפשר ביטוי עוצמתי של קשת שלמה של רגשות (חיוביים ושליליים) והתמודדות נוקבת עם שאלות קיומיות. אין תחליף לנוכחות בגיא ההריגה ואף תמונה או סיפור, לא תשווה לעוצמת החוויה של פשוט להיות שם ולהרגיש בכל החושים.

עם זאת, ודווקא מתוך תפישת המסע כ"קדוש", בלשונו, איני מוצאת שום הצדקה בסינון והגבלה של היוצאים למסע. נכון – על היוצאים לעבור סדרת הכנה אינטנסיבית לקראת הנסיעה והתנדבות עם ניצולים יכולה להתאים לחלק מן התלמידים – במסגרת שעות "מחוייבות אישית" - ואולם בגלל שקשה ושנכשלים, יש לסתום את הגולל על היציאה של "החלשים"?

הטיעון לפיו על היציאה להיות "זכות יוקרתית" וראויה רק למי שיעמוד בה בהצלחה, מתקשר לדידי עם תפישה חינוכית אותה אני פוגשת ואשר אני מתנגדת לה, המחפשת ודורשת הצלחה מלאה ורף גבוה מאוד של תפקוד, ממתקשים, כתנאי להתנסות מושלמת במציאות תובענית. בהקשר זה- לא פעם נטען כי שילובם של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בגנים או בכיתות רגילות, ראוי שיעשה רק לאחר שהם "יוכיחו" לאנשי החינוך מעל לכל ספק, כי השילוב במסגרת הרגילה יצליח וכי הם "בשלים" למעבר. מצב זה אינו תמיד מציאותי ולטעמי אף שגוי ויש לראות להבנתי, את שילובם המידי (ולו החלקי) במערכת הרגילה כמטרה וכתכנית עבודה, לעודד אותם בשלבי ההתמודדות ולדייק את ההתערבות במקומות בהם הם מתקשים.

ועוד - גם גידול ילדים, לעניין זה הוא משימה קדושה, ואף לימוד תורה. היעלה על הדעת שנבקש שלמות ונציב תנאים ומיונים קפדניים בטרם "נאפשר" לאנשים להינשא, ללדת ילדים, לפתוח תנ"ך או דף גמרא?

ובאשר למפגש עם כאב וסבל, עם אלימות וגזענות- האם לא חשוב שכל תלמיד ייחשף לכך, ודווקא כאשר הוא מוגן ועטוף בצוות חינוכי מכיל? ועד כמה למפגש עם רוע רצוי / ניתן להתכונן?

בנוסף, כאשר ישנם תלמידים ש"סורחים" איני חושבת כמו הרב אוסטרוף, שכל הקבוצה מפסידה, להיפך. הזדמנות חינוכית טמונה לדעתי בכישלונות ובהתנהגות שאינה הולמת. לעניין זה, הייתי ממליצה לנקוט בצעדים חד משמעיים כלפי התלמידים הסורחים – ליצור קשר עם הוריהם, לשלוח אותם ארצה, או להפרידם מן הקבוצה לפעילות אחרת למשך יום או יומיים. כישלונות כאלו הם לצערי חלק מהחיים ומהחברה האנושית וכדאי שהחברים בעלי ההתנהגות הבוגרת יחשפו ויתמודדו גם עם התנהגות כזו, שיפגשו בקרוב בצבא ובאזרחות... פעילותו של הצוות המלווה, יכולה במצב כזה להדגים חינוך מהו.

באשר ל"אוורור" וליציאה לאתרי תיירות, כאן אמליץ לכל מוסד "לתפור" מראש וגם תוך כדי, תכנית המתאימה לו ולתלמידיו, בשותפות עם נציגי ההורים והתלמידים. יש שלא יזדקקו ליציאה כזו ויש שכן. בכל מקרה, חשוב לבחון היטב מה משמעות ההפגה ולשוחח אודותיה עם התלמידים, לפני ואחרי ויש בדילמה זו קריאה ליצירת התנסויות אינטנסיביות בדרגת קושי עולה ומגוונת גם בארץ, בשגרת הלימודים...

לא פעם בחיי חששתי מהתנסויות שיש בהן כאב או אי ידיעה, או מכאלה שלא הורגלתי אליהן. חברים טובים "הכריחו" אותי להתמודד, ואני אסירת תודה להם על כך שהתעקשו שאתנסה, ועוד יותר- על כך שכאשר "נכשלתי" ואכזבתי את עצמי ואותם, הם נשארו לידי וסייעו לי להתרומם ולהמשיך. לו תלמיד אחד, עליו מערכת החינוך חושבת "לוותר", יחווה את הנסיעה כמעצבת ומשמעותית (היום או בעתיד), הרי שהנסיעה תהיה מוצדקת. ומי אנו שנדע כיצד הנפש מתעוררת ומתי?

לסיכום, לטעמי, יש להתייחס אל החיים כולם בחרדת קודש ולפיכך אציע לצאת אליהם ואל המכשולים והסערה הטמונה בהם, באומץ ובדפיקות לב, בכל יום ובכל שעה מחדש.

#יוםהשואה #מסעלפולין #זיכרוןהשואה #מסעלחיים #הרברפיאוסטרוף