י' באב

כיצד קמים מאבל, אני שואלת. מדוע עכשיו ולא יותר מאוחר? האם כשתמה תקופת האבלות הרשמית, אנו באמת מוכנים ומזומנים להזדקף ולפסוע בשביל החיים?

לפני שבועות ספורים, יום לאחר יום ירושלים האחרון, אבי היקר, אליעזר דוד יפה, הלך לעולמו. השבעה התקצרה ביומיים בשל חג השבועות, וה"שלושים" התקצרו בשבוע שלם.

כך נוצר מצב בו ההלכה "הורתה" לי להפסיק, ואילו הלב - הוא התקשה מאוד.

תשעה באב מתקרב ולפתע עלה בדעתי שאולי גם היו מאבלי ירושלים שלא רצו או שלא התאים להם לקום. מקדשם נשרף, יקרים להם נרצחו או גוועו ברעב, חייהם הקודמים הלכו לבלי שוב, מדוע או מהיכן ישאבו תעצומות לקום, להביט קדימה ולהתחיל לבנות בניין חדש?

נדמה לי כי התשובה לשאלה זו מצויה בכל אחד ואחת מאתנו ונרמזת בברכות הניחומים הנאמרות בשבעה:

כשמנחמים את האבל, יוצאי אשכנז אומרים לו:

"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד."

ועל פי נוסח עדות המזרח, אומרים: "מן השמים תנוחמו."

שני הנוסחים אינם מתעלמים מן האובדן ומן הכאב הגדול. ברכת האבלות מכירה בכך שעולמו של האבל השתנה ומציאות חייו אינה כתמול שלשום ושהוא זקוק לנחמה. הברכה גם מכוונת את המנחמים (לתפישתי) להרפות מן הציפייה שהאבל ישוב מיד לתפקוד שגרתי, שהרי מדובר בתהליך אמוני-נפשי שאין בידי אנשים, שאינם האבל עצמו, יכולת וחלק בניהולו.

מעניין לשים לב כי בשתי הברכות, מצוין האבל ברבים (אתכם, תנוחמו), עובדה המציעה תובנה לפיה למרות סבלו הפרטי, האבל אינו בודד בעולם והצער הוא נחלת המין האנושי כקבוצה וכפרטים. עניין זה נאמר מפורשות בברכה האשכנזית – "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

חברה שתפה אותי כי הרב מוטי אלון נהג להצביע על כך שהברכה הספרדית ממוקדת באדם האבל והאשכנזית באבלות ובנחמה. דפוס זה משקף לטעמי הבדלים תרבותיים מוכרים בין העדות, הבאים לידי ביטוי בולט בתפילת הימים הנוראים (בעוד התפילה האשכנזית הוותיקה עצובה ברובה ומיוסרת, תפילת בני עדות המזרח קהילתית, ואולי אופטימית יותר – כך אני מרגישה לפחות).

מקומו של הקב"ה ניכר בשתי הברכות. בברכה האשכנזית, ניתן אפילו להבין כי הוא נושא הברכה. נדמה כי ברית כרוכה בין המושג נחמה לבין בורא עולם.

אם נחזור ל י' באב, הרי שאנו (האבל וסביבתו) מודרכים להבנתי ביום זה להמשיך לשאת ולקבל את נוכחות הכאב בחיים, ולהתחזק מן העובדה שאובדן ואבלות אינם נחלתנו הבלעדית ושהחוויה שלנו מצטרפת לרצף היסטורי של רקמה אנושית אחת חיה.

בנוסף, אנו מוזמנים ואולי אף נתבעים להיזכר ולקבל עלינו מחדש את הידיעה שיש בורא לעולם והוא מנהלו ולצד הכאב שברא והוריד לעולם, הוא מעניק ושולח נחמה (לעניין זה, הזיקה אל הקב"ה והשיח עמו יכולות להוות נחמה בפני עצמה) וגם חזון של בניין חדש שאנו מצופים ליטול חלק במימושו.

***

קימה, אני גם לומדת, היא לא אקט חד משמעי, שחור ולבן. התאריך בו היא מתקיימת אין משמעו קטיעה או סוף הרמטי של מציאות נתונה, כי אם כניסה לשלב חדש, הכרות עם נדבך נוסף באמונה וברצף החיים על ההתמודדויות שהוא מזמן.

י' באב יהיה עבורי אתגר אישי השנה, ולמרות המורכבות והקושי הכרוכים בו, אני מקווה ומאחלת לעצמי שחדותו, מבחינת המסרים העמוקים הטמונים בו, תשמר לאורך חיי.

#תשעהבאב #אבל #ניחוםאבלים #נעמיעיני #פטירה